ראשית – הקדמה קצרה בנושא משק המים בישראל מתוך נייר שכתבתי עבור "ידידי כדור הארץ המזרח התיכון" לפני מספר חודשים.

במשך שנים רבות סבל משק המים הישראלי ממחסור חמור במים שפירים טבעיים והוא התקשה לספק את הביקושים הגדלים משנה לשנה. לאורך רוב התקופה שבין 1970-2000, כתוצאה מגידול האוכלוסיה והעליה ברמת החיים, ישראל שאבה מים שפירים בקצב גבוה מקצב ההתחדשות הטבעית שלהם:

אף על פי שכמות המשקעים הממוצעת בישראל עומדת על כ-5,300 מיליון מטר קוב בשנה (מלמ"ש; OECD 2010: 15), מרבית המשקעים הללו מתאדים, זורמים לים או נצרכים ע"י צמחיה ובעלי חיים. בשנים האחרונות רק 1,200 מלמ"ש נגר עילי בממוצע מוצאים את דרכם לאקוות השונות ולכנרת, ומחדשים את המלאי הטבעי שמשמש כבסיס צריכת המים של תושבי המדינה (רשות המים 2010[ב]: 17). הביקוש למים שפירים גדל ב-150% בין 1958 (1,300 מלמ"ש) ל- 1985 (2,000 מלמ"ש), דבר שגרם לדלדול חריף של מי התהום. בתגובה לכך יזמה הממשלה בשנות השמונים תוכנית מקיפה לטיפול בשפכים לצורך הסבתם למי קולחין לשימוש חקלאי. תוכנית זו הצליחה להוריד באופן הדרגתי את היקף השאיבה של המים השפירים בחזרה ל-1,500 מלמ"ש, אולם המשך גידול האוכלוסיה, העליה ברמת החיים והירידה בהיקף המשקעים אילצו את הממשלה בסוף שנות התשעים להכריז על תוכנית מקיפה נוספת להצלת משק המים, הפעם באמצעות התפלה מאסיבית של מי ים.

המחסור במים מאלץ את ישראל להסתמך על מזון מיובא המספק כ-80% מהתצרוכת הקלורית של תושביה (נכון לשנת 2000; Shuval 2007: 136). על מנת לאפשר מבחינה תיאורטית משק מזון אוטארקי, מדינה זקוקה ל- 1,000 מ"ק מים לנפש בשנה (הממוצע העולמי עומד על 1,700). לישראל יש נכון לשנת 2000 כ- 250 מ"ק לנפש בשנה בלבד (ולפלסטינים – 80; OECD 2010: 15-6). לפיכך המזון המיובא לישראל כולל גידולים הדורשים כמויות גדולות של מים כמו דגנים, קטניות, סוכר, שמן, אורז, תירס, בשר, פירות ומזון לבעלי-חיים (Shuval 2007: 136; משרד החקלאות 2010: 55). בניגוד לכל הגידולים הללו, מספיקה כמות קטנה יחסית של מים (25 מ"ק לנפש בשנה) כדי לגדל ירקות טריים בהיקף הצריכה של תושב ממוצע (Shuval 2007: 136). מסיבה זו המגזר החקלאי מסוגל לספק לשוק המקומי תוצרת שופעת של ירקות טריים.

על אף התלות של המשק הישראלי בכמויות גדולות של מזון מיובא, המגזר החקלאי המקומי מצליח במקביל לשווק נתח נכבד מהתוצרת שלו לשווקים בחו"ל. כ-25% מהתוצר החקלאי (המהווים כ-50% מתוצר החקלאות הצמחית) מיוצא לשווקים בחו"ל (בעיקר לאירופה; משרד החקלאות 2010: 55).

בספרות המחקרית קיים עיסוק נרחב בקשר ההדוק שבין סחר במזון לצריכת מים (למשל Shuval 2007). כמות המים הכוללת שהושקעה בתהליך ייצור המזון מכונה 'מים וירטואליים' (משום שהם אינם בולטים לעין כאשר מתבוננים על התוצר הסופי בלבד). במונחים אלה ישראל היא יבואנית גדולה של מים וירטואליים, שכן במזון שהיא מייבאת מדי שנה גלומים מעל 750 מ"ק מים לנפש בשנה. בנוסף לכך ניתן לאמר שהמגזר החקלאי מייצא מים וירטואליים הגלומים במזון המשווק לחו"ל. לפי מחקרים שונים היקף המים המיוצאים דרך התוצרת החקלאית עומד על 250-300 מלמ"ש (כ-25% מכלל צריכת המים בחקלאות) – כמות זהה למים שהותפלו ב-2010 במתקני ההתפלה המרכזיים באשקלון, פלמחים וחדרה. גם אם ניקח בחשבון שחלק מהמים השפירים שמשמשים להשקיית הגידולים הללו מצליחים לחלחל בחזרה לאוגר הטבעי, ושחלק ממי ההשקיה של הגידולים הללו הם מי קולחין שאינם ראויים לשתיה, בכל זאת מדובר על צריכה של כמות משמעותית של מים שפירים שמחייבת לייצר במקומם מים מותפלים בעלות כלכלית וסביבתית גבוהה.

תוכנית אב ארוכת הטווח של רשות המים

בימים אלו שוקדת רשות המים על הכנת תוכנית אב ארצית למשק המים לארבעת העשורים הבאים (עד שנת 2050). הכנת התוכנית נמצאת עדיין בשלבי כתיבה, אך מטיוטת המסמך ניתן להבחין בבירור בקווי המתאר המרכזיים (רשות המים 2010[ב]). במוקד התוכנית עומד שינוי משמעותי בגודל האוכלוסיה שצורכת את המים השפירים שמיוצרים בישראל – הן האוכלוסיה הישראלית שצפויה לגדול מ-7.6 מיליון בשנת 2010 ל-15.6 מיליון עד שנת 2050 (גידול של 105%), והן האוכלוסיה הירדנית והפלסטינית שישראל מספקת להן חלק מהמים השפירים שהן צורכות. כתוצאה מהגידול הדמוגרפי בשלושת המדינות הביקוש הכולל למים שפירים המיוצרים בישראל צפוי לעלות מ-1,500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-2,500 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 66%). במקביל, היצע המים השפירים הטבעיים צפוי לרדת מ-1,200 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,020 מלמ"ש בשנת 2050 (הפחתה של 15%) כתוצאה משינוי אקלים, ירידה צפויה באיכות המים כתוצאה משאיבת-יתר והמלחת בארות וכן כתוצאה מתהליכי עיור ופירבור. את הפער העצום הזה בין הביקוש להיצע ממליצה רשות המים לספק באמצעות הרחבה מאסיבית של היקף ההתפלה, מ-300 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,600 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 433%; שם: 19,23). המשמעות של המלצה זו היא שבשנת 2050 רוב משק המים השפירים יבוסס על מים מותפלים (כ- 60%), בעוד שהמים השפירים הטבעיים יספקו רק כ- 40% מהביקוש. על אף שהאוכלוסיה צפויה לגדול במעל 100%, הביקוש למים שפירים צפוי לגדול רק ב-66% הודות לצמצום הביקוש לצריכה פרטית וציבורית (ירידה של 5% לנפש), עליה מתונה מאוד (20%) בביקוש של המגזר התעשייתי למים שפירים, וירידה במכסת המים השפירים שיוקצו לחקלאות מ-500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-350 מלמ"ש בשנת 2050 (ירידה של 30%).

מקורות:

משרד החקלאות ופיתוח הכפר. 2010. אסטרטגיה לפיתוח בר קיימא במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. זמין בכתובת: http://www.moag.gov.il/NR/exeres/BBD724DB-9A9C-4FC2-9850-FE2F2A5B5376,frameless.htm?NRMODE=Published [תאריך גישה אחרון: מאי 10, 2011].

רשות המים. 2010[א]. טבלאות תעריפי מים וביוב – תעריפים לצרכני ספקים מקומיים ותאגידים – 1.7.2010. ירושלים: רשות המים.

רשות המים. 2010[ב]. תוכנית אב ארצית ארוכת טווח למשק המים: מסמך מדיניות [מהדורה 2 – טיוטא לדיון]. זמין בכתובת: http://www.water.gov.il/HEBREW/PLANNING-AND-DEVELOPMENT/PLANNING/MASTERPLAN/Pages/default.aspx [תאריך גישה אחרון: מאי 10, 2011].

Fischhendler, Itay. 2008. Institutional Conditions for IWRM: The Israeli Case. Ground Water 46(1): 91-102.

Organisation for Economic Co-operation and Development (OECD). 2010. The Environmental Performance of Agriculture. Chapter 3 from OECD Review of Agricultural Policies: Israel 2010. Paris: OECD.

Shuval, Hillel. 2007. 'Virtual Water' in the Water Resource Management of the Arid Middle East. In Water Resources in the Middle East: Israel-Palestinian Water Issues – From Conflict to Cooperation, ed. H. Dwiek & H. Shuval, 132-139. Berlin: Springer.

———–

סיכום:

  • מאז שנת 1970 צריכת המים שלנו אינה בת-קיימא – אנחנו צורכים מים מתוקים בקצב שגבוה מקצב ההתחדשות הטבעית שלהם בכנרת ובאקוויפרים.
  • האוכלוסיה שלנו מכפילה את עצמה בכל 40 שנה פחות או יותר.
  • אנחנו תלויים לחלוטין ביבוא רוב המזון שלנו כי לא יורד פה מספיק גשם לנפש.
  • המדינה שלנו צפויה להפוך לחמה ומדברית יותר כתוצאה משינוי אקלים (הנגרם כתוצאה משריפת דלקים מחצביים).
  • ה"פתרון" – הפקדנו את המשאב הכי חיוני שלנו, מי שתיה, בידי טכנולוגיה שתלויה בדלקים מחצביים.
  • מאגרי הגז שגילינו לא יחזיקו יותר מכמה עשורים אם הממשלה תאשר ליזמים לנזל את הגז ולייצא אותו (התרחיש הסביר)

שורה תחתונה – התרחיש הסביר הוא שישראל ב-2050 תהיה מדינה צפופה, חמה ומיוזעת, שבה 15 מיליון נפש צריכים לשלם הרבה מאוד על מים, מזון ואנרגיה – הרבה יותר ממה שהם משלמים עליהם היום. חבל שהנושאים האלה לא נמצאים אפילו בשולי הדיון הציבורי, בעוד שקצב גידול האוכלוסיה אצלנו רק הולך וגדל (למרות שהוא כבר היום הכי גבוה בעולם המערבי).