הפתרון למשק הגז

שמונה מאגרי גז התגלו בישראל מאז 2009. בינתיים, רק מאגר אחד פותח ופעיל היום, מאגר תמר. זכייני רישיון תמר גובים על אספקת הגז מחירים שמאפשרים להם רווחים של מאות אחוזים מעל עלות האספקה, רווחים מונופוליסטיים על חשבון כיס הציבור. באוגוסט 2015 הממשלה העבירה את "מתווה הגז" בטענה שהוא חיוני לפיתוח עוד מאגרים ולהורדת המחיר. יתכן שרוב הציבור היה מופתע לגלות שלצורך השגה אמיתית של מטרות אלו, כאמור פיתוח המאגרים והורדת מחירי הגז, הממשלה פשוט צריכה לאכוף את החוקים שלפיהם חולקו הרישיונות.

חובת הזכיינים לפתח מאגרים

לפי חוק הנפט 1952,[1] רישיונות לחפש ולהפיק גז מחולקים אומנם בחינם, אבל בתמורה זכיינים לוקחים על עצמם התחייבויות נוקשות, בניהן חובת הפיתוח של המאגרים אשר בעבורם הזכיינים קיבלו את הרישיון. לאחר תגלית, חייבים הזכיינים להתחיל לפתח מאגר תוך חצי שנה (סעיף 31 לחוק), ולסיים את פיתוח המאגר תוך שלוש שנים או לחלופין להיות בעל האפשרות לספק גז תוך חודשיים לאחר התרעה של השר (סעיף 29ג לחוק). על פי החוק לשר סמכות לקבוע את היקף הפיתוח (סעיפים 33 ו-82), ובכך מוסדרת זכות הציבור לתפוקה שיכולה לכסות את צרכי המשק, כולל יתירות.

אם פקידי המדינה היו אוכפים את החוקים, מאגר תמר שהתגלה ב-2009 היה מספק גז למדינה כבר בתחילת 2012. מאגר לוויתן שהתגלה בסוף 2010 היה מספק גז כבר בסוף 2013, וכך הלאה לגבי יתר המאגרים שהתגלו. החוק לא מכיר בתירוצים לדחיית חובת הפיתוח אלא קובע במפורש שיש להתחיל פיתוח לפני שמחפשים שווקים (סעיף 34). החוק בכל אופן מאפשר לזכיין בכל שלב להחזיר את הרישיון (או החזקה), ללא קנס (סעיף 48).

הזכיינים מודעים לחוק–רק הציבור לא. כפי שנכתב בדוח השנתי של דלק קידוחים 2013: "זכויות נפט ניתנות על-פי חוק הנפט לתקופה קצובה ותוקפן מותנה במילוי התחייבויות במועדים הקבועים בתנאי נכסי הנפט. במקרה של אי מילוי התנאים, ניתן לבטל את זכות הנפט, בכפוף לחוק הנפט."[2]

חובת הפיתוח הייתה עיקר החוק מבחינת המחוקקים. "יש להתגונן מפני אי-ניצול של זכיינים. הפראקטיקה במקצוע…מראה שיש חברות שמשתדלות להשיג זיכיון לא כדי לנצלו, אלא כדי לשמרו כרזרבה לעתיד לבוא, או כדי למנוע מהמתחרה את ניצולו. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה…. והנה, החוק המוצע מגן עלינו גם מפני אפשרות זו, והוא מאפשר לממשלה לבטל זיכיון שאין עוסקים בניצולו בשקידה הראויה." מיכאל חזני (הפועל המזרחי ולימים בין מייסדי המפד"ל), 7 יולי 1952

חובת הממשלה לפקח על המחיר

אין למדינה שום חובה להבטיח את כדאיות הפיתוח עבור הזכיינים, אבל בהנחה שהפיתוח כדאי למדינה, חוק פיקוח מחירים 1996 מסדיר את גובה הכדאיות עבור הזכיינים. ע"פ חוק הפיקוח, מותר למדינה לווסת את המחיר בשוק, לטובת הציבור.  בנוסף, המדינה רשאית להטיל מס בלו על מחיר הגז, ולקחת לעצמה את כל ההפרש בין עלות ההפקה לבין מחיר השוק שתקבע.  כמובן, חברות גז ונפט לא יפתחו מאגרים מבלי לקבל רווח נורמטיבי, ולכן, במידה ויש כדאיות בפיתוח מאגר עבור המדינה, המחיר שייקבע, פחות המיסים, צריך לכסות גם את עלויות הפיתוח והאספקה, וגם את הרווח הנורמטיבי. בכך, עלות האספקה למדינה תהיה מינימאלית, והמס שיוסף יאפשר הכנסות נאות לקופת המדינה.

בעוד שכיום חברת החשמל משלמת 5.5$ עבור הגז, ומפעלים קטנים משלמים 7$ ויותר, מחירי הגז בעולם היום (שנעים למשל סביב $2 בארה"ב) אינם צריכים להוות מדד לקביעת המחיר המקומי, ואין בסיס בחוק הפיקוח אשר מחייב קביעת מדד בהתאם למחיר זה, אולם בהחלט יכולים להצביע על רמת העלות (בתוספת רווח הולם) שצריכה לכוון את הפיקוח בארץ.

הרקע למתווה הגז — מדיניות מנוגדת לחוק

למה פיתוח תמר התעכב, והמחיר שנקבע היה פי שניים מהדרוש כדי לאפשר את האספקה של הגז? ולמה יתר המאגרים עוד לא פותחו? ראש הממשלה טוען שהפתרון כרוך בהצבת "יציבות רגולטורית" והעביר "מתווה" שהכיל רצף של הטבות נוספות לזכיינים, כולל אישורים לעוד דחייה בפיתוח, הקפאת מחירים מונופוליסטים צמודים למדדים עולמיים, ואישורים למכירת רישיונות שתוקפם היה צריך לפוג. בפועל יש חוסר יציבות במשק הגז רק מכיוון שמדיניות הממשלה אינה מבוססת על החוק אלא מנוגדת לו, ולכן מבחינת החברות יש סכנה, סכנה שהמדינה תתחיל לאכוף את החוק.

כבר ב-2002, פקידי המדינה דאגו לוותר לזכיינים של המאגר הראשון שנפתח, ים תטיס, כשאישרו חוזה מול חברת החשמל במחיר שהיה מבוסס לא על רווח סביר לזכיינים אלא על בסיס המחיר של ספק הגז המצרי, EMG. גובה המחיר, $2.5 ליחידת חום, היה אומנם בגדר הסביר, אבל החוזה כלל הצמדת מחיר הגז למחירי נפט עולמיים, כך שהמחיר לאחר מכן המריא בלי קשר לעלויות האספקה.[3]

ב-2009, לאחר תגלית תמר, הסכם חדש בין הזכיינים לבין חברת החשמל נסגר במחיר של $4.5 ליחידת חום, גם בתירוץ של השוואת תנאי הזכיינים לתנאים של EMG. במילים אחרות, אחרי שאפשרו בלית ברירה למצרים לנצל את הציבור הישראלי (כי ים תטיס לא היה יכול לספק את כל הגז), החליטו לאפשר גם לספק המקומי לנצל את הציבור.[4] בפועל, עלות אספקת יחידת גז ממאגר ים תטיס (כולל החזר ההשקעה בפיתוח) הייתה פחות מ-$1, כך שאפשר היה למצוא חברות גז שהיו מוכנות לפתח את המאגרים גם ב-$1.5 ליחידה וגם בפחות. ז"א $1.5 היה מאפשר רווח נורמטיבי, רווח שהיה מתקבל אילו הייתה אפשרות להשליט תחרות בתחום. ההפרש בין המחיר בתנאי תחרות לבין המחיר שנקבע בפועל הווה רווח מונופוליסטי.

התרמית של חוק ששינסקי
באפריל 2010, לאור הרווחים המונופוליסטים שהתאפשרו ב-2009, שר האוצר יובל שטייניץ הקים את ועדת ששינסקי. בניגוד לתעמולת הממשלה, חוק ששינסקי לא פגע בזכיינים אלא היווה שיפור יחסית למצבם אילו הממשלה הייתה עומדת על אכיפת חוק פיקוח מחירים. ועדת ששינסקי כמו גם המדיניות שנקבעה בעקבותיה התעלמו מחוק פיקוח מחירים, בהתאם לכך הממשלה אפשרה לזכיינים לקבוע מחירים מונופוליסטיים (בניגוד לחוק פיקוח מחירים), כך שהזכיינים נהנים ממחצית מהרווחים המונופוליסטים שהם מקבלים, וחצי חוזר למדינה כמס (רק לאחר תקופת פטור ארוכה).

הרווחים המונופוליסטיים מהווים תוספת שהציבור משלם מעל המחיר הנורמטיבי שהיה מאפשר את אספקת הגז. במקום הטלת מס שבפועל מחזירה רק חלק מהתוספת הזאת לקופת המדינה (בהתאם לחוק שישינסקי), ניצול סמכויות המדינה על פי חוק מס בלו וחוק פיקוח מחירים על ידי הטלת מס בלו מעל מחיר נורמטיבי הייתה מכניסה את כל התוספת לקופת המדינה. בסופו של דבר, אם הממשלה תמשיך לאורך חיי מאגר תמר לוותר על אכיפת חוק פיקוח מחירים, יוחזר לקופת המדינה פחות מחצי מהסכום מתוך כמאה מיליארד ש"ח שהיה צריך להיכנס כולו לקופה לולא הוויתור.[5]

חוק ששינסקי גם קבע לטובת הזכיינים השוואת מס יצוא למס המקומי. ז"א אם המחיר המקומי נקבע ל-$5 והמחיר בייצוא $9, אין מס על ההפרש של $4. כמו כן, נקבע בחוק שאם מייצאים ב-$2 כשהמחיר המקומי עומד על $5 בממוצע, גם על היצוא ישולם מס כאילו נמכר ב-$5. אחד ה"שיפורים" של מתווה הגז הוא ביטול השוואת המס כשמדובר ביצוא במחיר נמוך מהרמה בשוק המקומי.

בכל אופן, חוק ששינסקי הקנה לזכיינים ניצחון תעמולתי אדיר, כאשר רוב הציבור חשב שהוטל מס שהרע את תנאי הזכיינים ופגע ב"קניין" שלהם. (יש להזכיר שיצחק תשובה מינה לאחר מכן לראש דירקטוריון קבוצת "דלק ישראל" את אודי ניסן, אחד מחברי וועדת ששינסקי.[6] כנראה שתשובה לא הרגיש שממש נפגע.)

העלאת מחירי הגז ב-2012
ב- 2012, הזכיינים לחצו על חברת החשמל להעלות שוב את המחיר אשר משולם על ידי חברת החשמל בעבור הגז, החברה הסכימה בטענה שעיכוב במו"מ יעכב את פיתוח המאגר.[7] בכך הרווחים הצפויים לזכיינים חזרו לרמה הצפויה לפני חוק ששינסקי. חברת החשמל טענה שהיא פעלה תחת לחץ, כי מאגר ים תטיס התחיל לקרוס באותה תקופה, והחלופה של יבוא דלקים נוזלים הייתה הרבה יותר יקרה. מסתבר שקריסת ים תטיס הייתה באשמת חברת נובל, אם בגלל רשלנות או כוונת זדון, התוצאה הייתה רווחית ביותר בשביל נובל ושותפיה.[8] בהסכם החדש, חברת החשמל גם הסכימה להתחייבות לקניה לטווח ארוך, למרות שלפי חוק הנפט מאגר לוויתן היה אמור להיפתח כספק חלופי עבור חברת החשמל כבר בסוף 2013. (יש לזכור שכדי להסביר את עמדתה לממשלה, חברת החשמל שוכרת שירותי לובינג מאותה חברה שגם מייצגת את חברת דלק אנרג'י, חברת אימפקט.)

ההחלטה "לשקול" פיקוח מחירים

לאור המו"מ בין קבוצת תמר לבין חברת החשמל ב-2012, וועדת הפיקוח במשרד האנרגיה, שאמורה לפקח על מחירים בתחום, הוציאה המלצה שבה נכתב: "קיים חשש שמחירי הגז הטבעי המתגבשים במשק אינם עולים בקנה אחד עם הצורך להבטיח איזון בין תשואה ראויה ליזם לבין האינטרס הצרכני."

למרות המסקנה הזאת, במקום לקבוע את גובה הרווח המותר, כמתבקש ע"פ החוק, הוועדה קבעה: "לאור הטעמים הכלכליים שצוינו לעיל, [על הוועדה] לעקוב אחר התפתחות חוזי הקניה והמכירה של הגז הטבעי….הוועדה תשקול את המשך צעדיה בהתאם להתפתחויות במשק הגז ובהתאם לצעדים שיבוצעו ע"י הרגולטורים במשק הגז."

בדוח השנתי של חברת דלק הסיכון של הטלת פיקוח נזכר כסיכון מוחשי במתווה הגז, נכתב שהממשלה החליטה לא להוריד את המחירים שנקבעו ב-2012, בין היתר מכיוון ששינוי היה מציג את ישראל כפוגעת בקניין של הזכיינים והיה מרתיע משקיעים זרים. בפעול, שינוי המחיר היה מציג את ישראל כמדינה שאוכפת את החוק, גם אם זה באיחור של שלוש שנים.

שלבים נוספים של וויתורים על קניין הציבור

אישור יצוא
מהתחלה, זכייני לוויתן טענו שבלי אישור ליצוא, הם לא יכלו לפתח את המאגר. ע"פ חוק משק הגז, ספקים חייבים להעביר את כל הגז שהופק לרשת ההולכה הארצית, ואין חובה על המדינה להוסיף לרשת ההולכה מתקנים ליצוא. החיבור לרשת מבטיח שגם לאחר פיתוח מתקני יצוא, המדינה יכולה לעצור יצוא אם יהיה צורך מקומי לגז שמיועד ליצוא. מכיוון שהמדינה לא הייתה מחויבת לאשר יצוא, אי הסדרת היצוא לא הייתה עילה לדחיית חובת הפיתוח, ורישיון לוויתן היה צריך להיפסל כשהזכיינים לא התחילו את הפיתוח כבר ב-2011.

בניגוד לתעמולה שסכומי עתק נדרשים כדי לפתח את לוויתן, ולכן הייצוא גם דרוש כדי להצדיק את המימון, אפשר לפתח את המאגר בשלב ראשון בממדים הרבה יותר קטנים ממה שהזכיינים דורשים, ולחלק את הצריכה המקומית בין תמר לבין לוויתן. אבל במקום לאכוף את חובת הפיתוח, הממשלה הקימה את ועדת צמח ב-2012 כדי לדון בנושא היצוא. לבסוף נקבע לזכייני לוויתן זכויות יצוא נרחבים בתירוץ שהאישורים יאיצו את הפיתוח, בדיעבד טענת סרק, מכיוון שעד היום הפיתוח של מאגר לוויתן לא התחיל. בכל אופן, אם יסתבר שהמתווה החדש כולל מספיק הטבות כדי לעודד את היצוא, מדובר ביצוא של רוב הגז של לוויתן, כ-20 מיליארד יחידות חום. ערך הגז למדינה, כתחליף לדלק מיובא, הוא כ-200 מיליארד דולר, ומדובר במחיר דלק שנמצא באופן זמני בשפל של העשור האחרון. הכנסות המדינה מיוצא מוערכים בעשירית הסכום הזה, כך שההפסד לציבור נמדד בכ-180 מיליארד דולר.

תמרונים לתרץ אי פיתוח — נוהל "תגלית"
עוד לפני הקמת וועדת צמח, הממונה על הנפט במשרד התקשורת דאג להוריד מזכייני לוויתן את איום חובת הפיתוח ע"י תרגיל תעמולתי. זמן קצר לאחר תגלית לוויתן בתחילת 2010, הממונה הודיע לזכיינים (או הם הודיעו לו?) שיש נוהל חדש שלפיו תגלית בשטח לא תהווה תגלית אשר תחייב פיתוח, עד שהממונה יקבע שכן.[9] בדוח על משק הגז, מבקר המדינה הטיל ביקורת על הנוהל שלעולם לא פורסם באופן רשמי. תגלית מקנה זכות אוטומטית לחזקה ל-30 שנה, ולכן אפשר אולי לחשוב שעיכוב הכרת תגלית מיועד לעכב מתן חזקה. אבל אין שום פגיעה בציבור במתן החזקה, כי החזקה כמו הרישיון יפסלו מייד אם הפיתוח לא מתחיל תוך חצי שנה מעת התגלית. ז"א, על פי החוק, עיכוב במתן החזקה לא פוטר זכיין מחובת הפיתוח לאחר תגלית.

ב-2014, כשחברת וודסייד עמדה להיכנס כשותף ברישיון לוויתן, הממונה על הנפט "אישר" את התגלית. אחרי שעסקת וודסייד התפוצצה, הוא לא היה יכול לבטל את האישור, ובכך בלט הסטייה בין החוק, שקובע שתגלית נקבעת כגילוי בשטח, לבין החלטת הממונה שתגלית נקבעת לפי כדאיות הפיתוח. בכל אופן, עם הכרת התגלית ע"י הממונה זכייני לוויתן איבדו את אחד התירוצים לדחות את הפיתוח. אבל למזלם נשאר עוד תירוץ–האיום של הסדר כובל.

תרמית "הסדר כובל" של הממונה על ההגבלים
חוק ההגבלים מגבה את חוק פיקוח מחירים במתן סמכויות גם לממונה על ההגבלים לקבוע מחירים בשוק מונופוליסטי (סעיף 30א). הממונה לשעבר דיויד גילה אף קבע ב-2013 שרווח של 20% מעל עלות האספקה מהווה רווח מונופוליסטי.[10] אבל באוגוסט 2012, הוא אישר את חוזה תמר עם חברת החשמל, בלי להתערב במחיר המונופוליסטי שאישר רווח לאחר מס של כ-100% מעל עלות האספקה. הוא גם אישר את קביעת החוזה לטווח ארוך, מהלך שמקשה על פיתוח מאגרים נוספים.

בספטמבר 2011 גילה גם הודיע לזכייני לוויתן שהוא "בוחן" אם היה בהתקשרות שלהם ב-2008 היבט של הסדר כובל. עד היום לא הייתה קביעה רשמית שהיה הסדר כובל. ההתלבטות כביכול של הממונה בעניין הועיל בפועל לשתי מטרות של הזכיינים, אחד, כתירוץ נוסף לדחיית הפיתוח, ושני, כתעמולה שיש אפשרות להשיג תחרות במשק הגז הישראלי ולכן אין צורך בפיקוח על המחיר. ב-2014, לקראת עסקת וודסייד, גילה בדומה לממונה על הנפט הודיע שהוא יעניק לקבוצה פטור מהסדר כובל (בתהליך משפטי של "צו מוסכם"), אבל כשבוטלה העסקה, גילה מיהר להודיע שעדיין לא קבע הסדר בעניין, והשאיר את התירוצים על כנם.[11]

הסדר כובל מוגדר כהסדר שבו שחקנים במשק מסוים משתפים פעולה למנוע תחרות. בהתקשרות זכייני לוויתן ב-2008, לא היה שיתוף פעולה בין מתחרים, אלא בין שותפי נובל ודלק עם חברת רציו, חברה שדאז לא היה שחקן משמעותי בתחום. גם לא הייתה סבירות בניסיון הממונה לחתור להשגת תחרות. בשוק חופשי, הציבור מרוויח כאשר ספקים חדשים יכולים להיכנס לתחום, להגביר את ההפקה הכוללת ובכך לגרום להורדת המחיר. בשוק הגז, הגיאולוגיה מגבילה את מספר הספקים ולכן אי אפשר להשיג תחרות שתוליך להורדת מחירים. חוק פיקוח מחירים נועד לטפל בבעיה הזאת, כמו שחוק הנפט נועד לטפל בניסיון של ספקים לעכב פיתוח.

אם גילה באמת חשב שהייתה תועלת לציבור מ"פירוק המונופול", גילה היה צריך לפעול בתאום עם שר האנרגיה לפסול את הרישיונות בגלל אי עמידת הזכיינים בחובת הפיתוח. במקום "לפרק" ע"י פסילת הרישיונות, הממונה הציע לזכיינים, בעיקר דלק, למכור חלק מאחזקותיהם. מתווה הגז גם דורש מכירת חלק מאחזקות הזכיינים במתכונת דומה.

הבעיה היא שמשקיעים שייכנסו לנעליה של דלק ישלמו מחירים לפי ממוצע ההכנסות ומחירי הגז כיום, תמחור לפי מגמת המחירים הקיימת יביא לכך שבעת המכירה דלק יוכל להרוויח בבת אחת את כל הרווחים המונופוליסטיים הצפויים על פני שנים (לפי ערך מהוון). אחרי ה"אקזיט" הנאה ע"י דלק, בעקבות התמחור הגבוה לא יישארו לזכיינים החדשים רווחים מונופוליסטים, כך שלא יישאר לאחר מכן מקום להורדת המחיר ע"י פיקוח.

פטורים נוספים במתווה לפי סעיף 52

מתווה הגז כולל חמישה פטורים לחוק ההגבלים לפי סמכות נתניהו כשר הכלכלה. הראשון הוא פטור מהסדר הכובל "שנוצר לכאורה על פי עמדת הממונה". זה המהלך המתבקש היחיד במתווה, כדי לסיים את התירוץ לעכב את הפיתוח. אין שום הצדקה לקישור הפטור הזה לעוד הטבות לזכיינים. בנוסף לפטור הראשון, יש שני פטורים ל"הסדר הכובל שייווצר לכאורה" כשהזכיינים ישווקו במשותף את הגז. כאן מדובר בפטור סרק, כאשר לא היה נוצרת תחרות אם הזכיינים היו מוכרים בנפרד (מכיוון שאף אחד לא היה יכול למכור יותר מהכמות שהוקצבה לו).

בנוסף לשלושת הפטורים הראשונים, נתניהו גם הכניס שני פטורים שבפועל מבטלים את תוקף חוק ההגבלים עד ל-2025 עבור הזכיינים. הפטור הרביעי קובע על פניו שאם הזכיינים כובלים לקוח בניגוד לחוק עד ל-1.1.2025, המדינה לא תתערב. הפטור החמישי קובע על פניו שעד ל-1.1.2025, עם אופציה הארכה ל-2030, המדינה לא תתערב בפגיעות ברווחים שנגרמות מניצול הזכיינים בכוח המונופול שלהם.

ביתר המתווה, נתניהו קובע שהמחיר הגבוה יישאר על כנו, עם הצמדות לא סבירות. הוא גם מאשר את מכירת רישיונות תנין וכריש לפי רווחים מונופוליסטים, מאשר עוד דחייה בפיתוח לוויתן, לא מחייב את הזכיינים להגברת התפוקה מתמר או לבניית צינור נוסף, ומבטיח את הורדת המס על יצוא, כך שהכנסות המדינה מיצוא יהיו זניחים יחסית לערך הגז למדינה בטווח הארוך.

סיכום
אין מנוס מלהגיע למסקנה שוויתורי הממשלה לאורך השנים משרתים רק את אינטרס הזכיינים. בעשור האחרון ניתן לראות רצף של ויתורים על חשבון רווחת הציבור בנוסף לאלה שהוזכרו לעיל:

2005 הממונה אישר העברת זכויות נפט בתמר לחברת דלק, במקום פסילת הרישיון, לאחר עזיבת המפעיל (למרות שמיקום המאגר כבר היה ידוע לפי סקרים סייסמים).

2006 הממונה האריכה את רישיון תמר עד לסוף 2008, תקופה לא חוקית כי החוק אוסר על תוקף רישיון ליותר משבע שנים.[12]

2013 חברת החשמל ויתרה על צינור נוסף, למרות שגם יתר המשק היה תלוי בו.[13]  החלטת הממשלה על יצוא כללה הטלת חובה על הקמת צינור נוסף, שגם לא יושמה.

2015 הממונה הקנה חזקה לזכייני רישיון שמשון בניגוד לחוק, למרות שהזכיינים הודיעו שאין בכוונתם לפתח אותו.[14]

היום צריכים למחות נגד המתווה שמקנה זכויות נוספות לזכיינים בתירוץ שהן דרושות למען פיתוח המאגרים ואספקת הגז. זכיין שלא יתחיל לפתח מאגר מחר בבוקר צריך להפסיד את הרישיון. לאחר פסילת הרישיונות, המדינה צריכה להוציא את כל המאגרים לפיתוח דרך מכרזים, לפי קצב פיתוח שיתאים לצריכת המשק, כולל ההיבט של יתירות. בכך הציבור יוכל להשיג את התועלת המרבית מאוצרות הטבע הלאומיים


[1] energy.gov.il/LegislationLibrary/315_001.doc

[2] http://maya.tase.co.il/bursa/report.asp?report_cd=885576 דלק קידוחים, דוח שנתי 2013, דף א-258.

[3]
(יש לציין שבכירים בחברת החשמל מאותה תקופה חשודים היום בקבלת שוחד בפרשת סימנס.)
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=888225
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=596919
http://www.themarker.com/law/1.2683294

[4]
http://www.themarker.com/law/1.2683294
http://www.themarker.com/markets/1.1562843

[5]
חוק ששינסקי קבע שמס מיוחד יוטל במלואו אחרי שרווחי הזכיינים יגיעו ל-200% מהוצאות הפיתוח (או 280% במקרה של תמר, ולא לשכוח שמדובר בהוצאות שמשולמות לחברת נובל כמפעיל, כך שיתכן שההוצאות מנופחות). כפי שאמר ירון זליכה, בהפגנה ביולי 2015:

"אומרים לנו שמאות מיליארדי שקלים יזרמו לכיסו של עם ישראל. מה הם שוכחים להגיד? שכיסו השני של עם ישראל ישלם כפול. על כל 200 מיליארד שקל שעם ישראל ישלם מכיס אחד, יחזרו אליו רק 100 לכיס השני. מאוד נחמד. אני, כרואה חשבון, מעדיף לא לשלם את ה-200 ולא לקבל את ה-100….ולא דיברתי עוד על עלויות הביטחון שהשיתו עלינו." http://www.themarker.com/news/1.2675911

[6]  ר: "עוד בכיר באוצר ייהפך למיליונר אצל תשובה: אודי ניסן מונה ליו"ר דלק" http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3588914,00.html

בזמן האחרון, השר לאיכות הסביבה, אבי גבאי, הציע מתווה אלטרנטיבי שקורה לבטל את חוק ששינסקי, לפקח על המחיר, ולהטיל מס בלו כמו במשק הדלק. http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3671855,00.html

[7]
גישת הממשלה היא שלמרות שהרישיונות חולקו בחינם, בניגוד לנהלים מקובלים ליתר העולם, ולמרות שהרבה חברות בתעשיית הנפט היו באות לעשות את העבודה תמורת רווחים מספקים, מקובלים בתחום, המדינה צריכה לשלם לזכיינים לפי מחירים בעולם, ובכך להבטיח להם רווחים מונופוליסטיים, הרבה מעבר למקובל בתחום. כמובן, כאשר המחירים בעולם צנחו בשנה האחרונה, לא היה תיקון כלפי מטה.

http://www.themarker.com/dynamo/1.1714385
http://www.themarker.com/dynamo/1.1728491
http://www.themarker.com/dynamo/1.1718182
"חוזה הגז של חברת החשמל ותמר יפגע בתחרות" http://www.themarker.com/markets/1.1562843
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3771516,00.html

[8]
"משרד האנרגיה הסתיר דו"ח – דלק ונובל חמקו מפיצוי של מיליארדים"
http://www.themarker.com/news/mevaker/1.2143324

[9]
לפי מה שפורסם לגבי הנוהל החדש והסודי "חזקה ניתנת על-ידי הממונה על ענייני הנפט לאחר שהוכח בפניו כי יש בהפקה כדאיות כלכלית ("תגלית מסחרית"). http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02596.pdf
http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3412224,00.html
לפי החוק, בניגוד לנוהל, הזכיין מודיע על תגלית לפי הבנתו (סעיף 58) ומקבל באופן אוטומטי את החזקה (סעיף 26).

[10]
"רשות ההגבלים תמנע ממונופולים לגבות מחירים מופרזים"
http://www.calcalist.co.il/articles/0,7340,L-3615902,00.html
http://www.themarker.com/news/1.2902707

[11]
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000830440
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3627687,00.html
בהסכם השותפות בתמר, השותפים היו מתחרים. בהסכם השותפות בלוויתן שנחתם ב-2008, השותפים לא היו מתחרים. עם מתן הפטור לתמר ב-2006, הממונה רונית קן כתבה:
"לישראמקו מזה, ולקבוצת דלק מזה, זכויות ברוב רובם של רשיונות הקידוח התקפים כיום בישראל. אם יימצא בעתיד הקרוב גז טבעי בשטח ישראל, קיימת אפשרות סבירה שיהיה זה בתחומי רישיון או שטר חזקה המוחזק על ידי מי מהן. שיתוף הפעולה עלול אפוא להביא לצינון תחרות ביניהן או בין מי מהן לבין המיזם המשותף, במקרה שמי מהן תוכל להפיק גז בשדה אחר, ובהפחתת התמריץ של כל אחת מהן לבצע השקעות נוספות בחיפושים….מותנה מתן הפטור בתנאים הבאים: התאגידים המקומיים [הוגדרו כקבוצת דלק וישראמקו] לא יחזיקו במשותף, בין לבדם ובין בצד מחזיקים נוספים, בכל זכות גז למעט זכות הנובעת ישירות ובאופן בלעדי מרשיונות מתן ו/או מיכל, אלא באישור מפורש," http://www.antitrust.gov.il/subject/117/item/25649.aspx)

וודסייד כנרה פרשה כי לא קיבלה הנחות מס מספיקות משר האוצר לפיד:
From Nobel Energy 2014 form 10-K: "In May 2014, we announced that negotiations between the parties had terminated. One factor contributing to Woodside's withdrawal was their inability to reach agreement with the Israeli government on various export tax issues."

[12] הסיכוי לתגלית בתמר נחשב כ-35% לפני התגלית:
http://www.bizportal.co.il/gazandoil/news/article/398910

[13] חברת החשמל, בוטלה ההתחייבות לצינור נוסף, למרות שכל יתר המשק גם חיכה להשלמת הצינור.
www.themarker.com/dynamo/1.1993443

[14]  ב-15.6.2015, לפי הודעת הזכיינים, הממונה הודיע להם שבכוונתו להעניק להם חזקה. אבל הזכיינים כבר מחקו את ההשקעות בחיפוש מהספרים שלהם, מהלך בוטה שמדגיש שאין להם כוונות לפתח את המאגר כי הפיתוח אינו כלכלי. יש לציין שלפי מתווה הגז, כמות הגז בשמשון יחשב בחישוב הכמות המותרת ליצוא.

http://www.themarker.com/markets/1.2592626
http://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3661515,00.html

 

השאר תגובה עוד...

מצב קשה לזכייני רישיונות הגז

ע"פ החוק, אחרי שזכיינים של רישיון לחיפוש גז מגיעים לתגלית, חובתם לפתח את המאגר מייד, אחרת הרישיון נפסל, והנכס חוזר לידי מדינה. הרעיון מאחורי החוק הוא שהרישיון (שניתן בחינם) אינו מקנה בעלות על הגז (בתקווה שיתגלה) אלא מקנה זכות הפקה, והזכות בא ביחד עם חובת הפקה.

החוק הווה בעיה עבור זכייני לוויתן בעת תגלית המאגר בסוף 2010, כי שוק יעד לא היה מובן מעליו. סגירת חוזה מול שוק זר היה צפוי להיות תהליך ארוך וגם היה קשה לסמוך על חוזים מול קונים זרים מסוימים (למשל מצרים). מצד שני, פיתוח עבור השוק המקומי היה מוביל לתחרות מול המאגר שהם עמדו לפתח, תמר. הפתרון שהשיגו במקור היה פשוט: לתת לפקידי המדינה לעכב עבורם את הפיתוח. הפקידים נענו למשימה. הם המתינו עם אישור שבכלל הייתה תגלית (למרות שהיה מדובר בתגלית הגדולה של העשור), הם המתינו עם קביעת נקודת קבלת הגז ביבשה (למרות שלא היה צורך לערב תושבים באזורי הצפון), והם המתינו עם אישור שלא היה הסדר כובל בעת קבלת הרישיון (למרות שהרישיון כבר הונפק כדין והזכיינים לא היו מתחרים כשקיבלו את הרישיון).  הממשלה גם טחנה למשך כמעט שנתיים את נושא החלטה על אישור יצוא, וההחלטה כללה קביעה שיש לשנות את מיסוי היצוא, שינוי שגם הוא עדיין ממתין לביצוע. בקיצור, כמעט ארבע שנים אחרי התגלית, ורוב האישורים עדיין ממתינים (חוץ מאישור שהייתה תגלית, שהתקבל בדיעבד בטעות כשהזכיינים עמדו למכור חלק מהרישיון לחברת וודסייד). ז"א הזכיינים עדיין כביכול מחכים לאישורים של המדינה, ולכן יכולים לתרץ אי עמידתם בחובות הפיתוח של החוק.

כרגע, נובל ודלק מצליחים לאחוז ברישיון לוויתן, יחד עם הרישיונות של המאגרים הקנטים יותר, כריש ותנין (ועוד יותר קטן, דלית). יש גם קבוצה אחרת שמחזיקה במאגר שמשון, שהרישיון שלו גם היה צריך להיפסל, אבל גם אצל שמשון הפקידים ממשיכים לתרץ אי פיתוח.

לשתי הקבוצות, עדיין לא ברור מתי יהיה כדאי לפתח, ומאז התגליות שלהן מצב השוק רק התדרדר. צרכי השוק המקומי והשווקים הבינלאומיים ירדו בשנתיים האחרונות עם ירידת מחירי הדלקים. בנוסף, באוגוסט 2015, גם נסגר האפשרות של יצוא דרך מתקני ההנזלה של מצרים, כאשר מאגר ענק בשם זוהר נמצא במים הכלכלים של מצרים.

בכך, הגיעו הזכיינים למצב לא נוח, שאם לא יאושר מתווה הגז, ראש ממשלה יכול לקום מתישהו ולפסול להם את הרישיונות, לפני שהזכיינים יצליחו לפתח את המאגרים או למכור את הרישיונות לאחרים. כמובן כרגע קשה להם למכור, ז"א לעשות אקזיט חלקי או שלם, כי אין להם חוזים באופק.  לממשלה (ע"פ החוק שר האנרגיה) יש סמכות להפנות חוזים של תמר למאגרים אחרים ובכך לאפשר את כדאיות פיתוח לפחות חלק מהמאגרים, אבל כמובן פתרון כזה אינו כדאי לנובל ודלק.

גם אם המתווה יאושר בחודשים הקרובים, לא ברור לזכיינים איך יעשו אקזיט. נשאר להם לקוות שהמדינה תשלם להם על מנת לקנות לפחות חלק מהרישיונות, בתירוץ שצריכים "לפרק את המונופול".  עוד אפשרות תהיה לשכנע קרנות פנסיה של הציבור לקנות את המאגרים לפני שייפסלו הרישיונות. הציבור צריך לדרוש את ההפך, שהממשלה תפסול את הרישיונות ע"פ החוק ושתמכור אותם אחר מכן, ורק אחרי שהצורך בפיתוח יהיה מובהק ורק אחרי שייקבעו תנאים שימקסמו את התועלת לציבור.

השאר תגובה עוד...

ירון זליכה: "כשחיים באוליגרכיה לפעמים שוכחים שיש חוק"

מהנאום של זליכה על מתווה הגז:
פיקוח: "החוק קובע שלשר האוצר [ושר האנרגיה] יש סמכות להטיל פיקוח על מחירים, ועד עכשיו הוא לא הטיל אבל הם חוששים שהציבור מבין שאולי שר האוצר הבא יטיל פיקוח, אז מה ממשלת הקטסטרופה הזאת עושה – היא מנסה לכבול את ידי העם ואת ידי הממשלה הבאה ומתחייבת שבמשך שנים רבות, נוסף על השנים שכבר גוזלים את כספנו, לא יבוצע שום שינוי…

"בואו נדבר יותר לעומק על פיקוח המחירים. החוק קובע שמונופול לא יכול לגבות מחיר מופרז….הסמכות של שר האוצר [ושר האנרגיה] למנות ועדה מקצועית שתבחן מה העלות בתוספת רווח הוגן. אני לא נגד רווח. ולהוריד את המחיר למחיר המפוקח….

"מנסים למרוח אותנו עם השוואות מחירים. מתחילים עם השוואות באירופה. מה הם שוכחים להגיד לנו…? שספק הגז העיקרי של אירופה הוא המונופול של רוסיה, שהוא לא תחרותי וגוזל את האירופאים. אז מה? אם האירופאים מסכנים – אז גם אנחנו צריכים להיות?

"…בואו אני אגיד לכם מה ההשוואה הנכונה והיא רק למדינות שמצאו גז ליד חופיהן: ונצואלה דולר אחד, קטאר 1.8 דולר, מצרים 2.5 דולר, קנדה 34 דולר, ארה"ב – שבעלי שדות הגז רכשו את השדות ולא קיבלו אותם ב-970 אלף שקל, וצריכים להוביל את הגז על פני יבשת שלמה – גם שם זה רק 4 דולר. אבל למה אנחנו הולכים רחוק? תשובה בעצמו, ממאגר יותר קטן שעלויות הפיתוח שלו היו יותר גדולות, מכר לנו ב-2.7 דולר רק לפני כמה שנים והרוויח יפה מאוד. והמצרים, שלא חשודים באהדה מופרזת לישראל, מכרו לנו ב-2.9 דולר….

פסילת רישיונות: "הם שוכחים גם שיש חוק במדינה. יכול להיות שהם שכחו כי כשחיים באוליגרכיה לפעמים שוכחים שיש חוק, אבל החוק אומר שאם אתה לא מפתח את המאגר שקיבלת ב-970 אלף שקל – אז תוך מספר חודשים אתה צריך להחזיר אותו בחינם אין כסף…

תרמית ששינסקי: "אומרים לנו שמאות מיליארדי שקלים יזרמו לכיסו של עם ישראל. מה הם שוכחים להגיד? שכיסו השני של עם ישראל ישלם כפול. על כל 200 מיליארד שקל שעם ישראל ישלם מכיס אחד, יחזרו אליו רק 100 לכיס השני. מאוד נחמד. אני, כרואה חשבון, מעדיף לא לשלם את ה-200 ולא לקבל את ה-100….ולא דיברתי עוד על עלויות הביטחון שהשיתו עלינו. בשנים האחרונות הפכנו למדינה הכי יקרה במערב. הגיע הזמן שעם ישראל יאמר את דברו כל מוצאי שבת עד שהממשלה תיכנע.

http://www.themarker.com/news/1.2675911

השאר תגובה עוד...

הבלוף

המתווה לפירוק מונופול הגז הוא לא פחות מבלוף
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001011803#fromelement=hp_firstarticle

דעה דומה לבר-אלי:
"לאחר שלוש שנים של רביצה עקרה אמנם תופעל לראשונה ועדת הפיקוח על המחירים, אך רק כדי לקבוע מחיר תקרה זמני – ועד להשלמת השינוי המבני בשוק. באופן אבסורדי, המחיר הזה נגזר מהתמחור המונופוליסטי כיום. כלומר, הממשלה לא תקבע מחיר גז נורמטיבי, אלא תשתמש במחיר הרצפה שבו מאגר תמר מוכר כיום גז לצורך הפיכתו למחיר המקסימום המותר. זאת, אף שתמר מונופול מוכרז."
http://www.themarker.com/dynamo/1.2571107

השאר תגובה עוד...

עתירה לבג"צ – בקשה לביטול חזקת לוויתן כדי להגן על זכויות הציבור על הגז הישראלי

הסבר על העתירה לבג"צ לביטול חזקת לוויתן:
http://www.ecoeco.org.il/node/140 Israel distance calculator .

השאר תגובה עוד...

Thoughts on Israel's Natural Gas Policies

The Israeli government's energy policy serves to transfer national wealth into private hands. By avoiding price regulation of the gas sector, the government allows gas licensees more than a billion dollars per year in excess profits at the public's expense. Moreover, if the government moves forward with plans to approve gas exports, national wealth worth a hundred billion dollars or more may be sacrificed for the sake of enhancing the private profits of the gas licensees

Government/industry reps such as Shaul Meridor and Eytan Sheshinski claim that the public interest is served by the Law on Oil Profits Taxation (the "Sheshinski Law"), and by the sovereign wealth fund proposed in the law. In truth, given the legal framework under which the gas licenses were issued, the Sheshinski law was superfluous. The legal framework, which allowed the licenses to be distributed for free, reserved for the government the right to set production schedules, production rates, export rates, and pricing. The licensees had no legal reason to expect that government officials, as representatives of the public interest, would allow them to make unreasonable profits or to control other aspects of gas production.

The Sheshinski Law ignored (but did not invalidate) the government's option of limiting profits under the Price Regulation Law of 1996. The Sheshinski Law set a profit tax at 46%, regardless of the price charged, and applies the tax only after the licensees have accumulated significant profits, which, under a reasonable pricing regime, would be achieved only towards the end of the project lifetime. The public benefit would be more than twice as much if the government imposed fair profit limits on the licensees and then set variable tariffs (blu taxes) to achieve reasonable market prices. The tariff revenue, rather than the Sheshinski tax revenue, could be set aside for the sovereign wealth fund. (The Price Regulation Law specifically permits regulation of profits, which is more appropriate than regulation of prices in an industry in which each project has a different cost structure.)

If the gas licensees are allowed to continue earning profits at the current rate, assuming local sales reach 20 BCM by the year 2040, the wealth fund will accumulate between 1 and 2 billion dollars per year from the local sales, starting in 2020. But this means that the public will lose some $30 billion to monopoly profits over this period. To put these figures in perspective, the national debt is about $200 billion, and the annual interest on that debt now runs at about $11 billion. The country currently imports about $12 billion per year of oil. More comments on the sovereign fund are added below.

In addition to assuming that monopolistic pricing will be allowed, the Sheshinski Law also hid within its convoluted syntax a limit on export profits tax. Theoretically, internal taxation and export taxation should have no connection. The internal tax should balance policy goals related to revenue generation, economic growth, and fuel choice. External taxation should simply maximize revenue.

The government is planning to introduce a revision to the Sheshinski law to modify the export tax provisions, but without changing the current framework of the law by which 1) the tax only applies after the licensees have recovered all the profits that they would make over the entire lifetime of a project, if the public were protected by price regulation; and 2) the tax is capped at the same 46% as the local tax, as if the licensees were co-owners of the public resource.

Theoretically, the decision to export or not should be an economic decision–that is, the decision should be based on whether the revenue from export is greater than the present value of the resource held for future use.

Such a question requires that each potential export project be evaluated separately, as the revenue for each will be different. However, given that Israel's alternatives to gas cost in the range of $20/mmbtu today, and global prices most likely will continue to rise in coming decades, it is unlikely that any export project will come close to being economically viable. (See list of alternative fuel prices below.)

The Tsemach Committee which evaluated gas exports did not bother to analyze the possible economic benefit, but instead claimed without analysis that the fastest possible development of Israel's gas, combining both export and local sales, was in Israel's interest. The committee further claimed that without exports the development of Leviathan could not proceed, because the local market was not large enough. Furthermore, although the local market was supposedly not large enough to justify the necessary investment, the expected local shortage without immediate Leviathan development was so great that avoiding the shortage justified any possible economic loss from exports.

In truth, the projected "shortage" was based on plans to close coal-powered plants, which obviously do not need to be closed if the country does not have sufficient gas. Furthermore, the claim that the gas needed by Israel will not be enough to justify development of Leviathan ignores a number of facts. First, the need in Israel will continue to grow, especially given the large price differential between gas and imported oil. Second, in initial years Israel could export to neighbors, without having to be locked into long-term contracts. Long term contracts are only necessary when customers or suppliers must make significant infrastructure investments. Such investments are not needed for sales to Egypt or Jordan. Finally, given the outrageous profits currently enjoyed by Tamar, some of Tamar's closed contracts could be shifted to Leviathan to ensure sufficient revenue in initial years to support the Leviathan project. Much is made of the value in having Leviathan as a backup to Tamar, though this view generally ignores the military costs of having to protect Leviathan in parallel with Tamar. In any case, the bottom line is that long-term export contracts are definitely not needed, and development should begin when it is in the country's best interest, given the multiple factors of security and economics.

In summary, two fundamental questions are addressed when a state develops its resources: first, how should the development be structured to minimize costs and maximize reliability; and second, how much should be exported to increase foreign cash reserves, rather than being saved for current and future generations. Israel issued gas licenses for free under a legal framework that should have guaranteed the implementation of policies that would maximize the public's benefit. However, subsequent policies are leading to a de facto privatization of the resource, so as to maximize the benefit to the licensees, despite the costs that this imposes on the public.

A few additional facts are worth noting. First, although the Sheshinski Committee supposedly hurt the interests of the gas partnerships by imposing a new tax, committee member Udi Nissan was appointed two years later to be Chairman of the Board of Delek Israel, also part of the Delek Holding Group that is a part owner of the Tamar and Leviathan licenses.

The government decision on exports specified that exports would be allowed as long as a reserve of gas is maintained that is expected to serve the local market until the year 2041. However, the quantity of gas in Israel's reserves is not known with precision. Statistically, the quantity is estimated to be between 680 and 1100 BCM. If the lower quantity turns out to be more accurate and large scale exports are allowed, production at the Tamar field will begin to decline within 15 years, and the Leviathan field will only be able to make up for the decline if all exports at that point are diverted to the local market.

Relevant to this final point is the Gas Sector Law of 2002, which requires that export facilities be built only by government tender, rather than by gas field licensees, and only from the national gas network. The law thereby imposes the requirement that the export facilities be built in a manner that allows the government to divert exports to the local market if needed. This supports paragraph 33 of the Oil Law of 1952, which specifies that the government has the power to demand such diversion as the need arises.

Further comments on the gas sector monopoly:
One of the excuses for delaying price regulation has been the claim that various policy measures will lead to competition in the sector. However, none of the officials who call for "competition" expect that they will actually achieve a situation in which gas will be sold at a price close to its production cost. This would only be possible if the market had excess capacity and if no producers had sufficient market power to affect prices by withholding supply. It should also be recognized that Israel cannot expect to have more significant gas discoveries. Almost if not all of the country's economic waters have been surveyed, and if there were significant finds still to be discovered, licensees would have publicized their potential.

Further comments on the sovereign fund:
Proponents of the fund emphasize that the money will be dedicated to the public, not the government, as if the government is a special interest that competes with the public good. They also claim that the fund will limit the "Dutch disease", that is, the strengthening of the local currency. However, the time lag between the start of gas production and the time the tax is imposed prevents the fund from having any positive effect on stabilizing the exchange rate. Even if the timing were not offset, the impact on the exchange rate would be trivial given that: 1) the licensee owners will spend much of their revenue outside of Israel; 2) the value of production is relatively small compared with Israel's overall foreign trade; and 3) the Bank of Israel already maintains cash reserves of $80 billion to stabilize the exchange rate. In principle, a sovereign fund makes sense if a government does not have debt or if the government sees value in managing an investment fund. In general, if the government has a significant debt, it is more economical to use excess revenue to pay down the debt. Let the pension funds that invest in government debt find appropriate investments for themselves.

Background facts:
Israel's total energy consumption in 2014:
1 billion mmbtu. In other equivalent energy terms:
190 million barrels of oil
28 billion cubic meters (BCM) of gas (1/36)
40 million tons of coal. Or 44

Ratio of fuels consumed
1/2 imported oil,
1/4 (or a little less) coal
1/4 (or al little more) Tamar gas field.

Energy prices
IEC pays $5/mmbtu for Tamar gas
Imported crude oil costs about $110/bbl, about $20/mmbtu.
Imported LNG also about $20/mmbtu.
Coal costs about $80/tonne on global spot markets, which is $3/mmbtu.
Israeli consumers pay about 12 NIS/kg for propane ("cooking gas"), which is about $65/mmbtu.
At 8 NIS/liter, gasoline also costs the consumer about $65/mmbtu

One mmbtu of fuel generates about 120 kWh of electricity.
At $5/mmbtu, gas costs the IEC about 0.14 NIS/kWh.
The IEC charges 0.54 NIS/kWh: the fuel cost is about a quarter of the total.
( 1 kWh of electricity provides 0.004 mmbtu: electricity costs consumers about $38/mmbtu)

השאר תגובה עוד...

Israel's 200 Billion Dollar Gas Export Controversy

On October 20, 2013, Israel's High Court of Justice will rule on the legality of an Israeli cabinet decision that was passed in June regarding natural gas exports. As described below, the cabinet's June decision limited rights guaranteed to the public by law, rights that were intended to maximize the nation's benefits from its fossil fuel resources. As such, the decision was the culmination of a systematic effort by government officials over the past three years to forfeit the public's rights in every area where those rights limited the potential profits of the gas field licensees. The government decision on exports will force the country to import alternative fuels over the coming decades at a net loss of 200 billion dollars or more.*

Licenses to explore and develop Israel's gas fields were issued for free, without public tenders. Excuses have subsequently been given for the free distribution, such as the claim that gas exploration was a high risk. In truth, the officials who issued the licenses, and those who received them, knew that that the probability of gas discovery was high and the relative costs of exploration almost trivial (with costs of tens of millions to confirm fields valued at tens to hundreds of billions). The true rationale for free distribution of licenses was that the framework for gas and oil development reserved for the state key rights of ownership.

Under a patchwork of laws regarding the production of natural gas resources, authority is given to the state to determine how quickly fields are to be developed, the quantity of gas that is to be produced, and the terms that are offered to licensees, including the price of gas. The legal framework ostensibly ensures that after the discovery of gas (or oil) it is the public, including local industrialists, that benefit from a cheap, reliable flow of fuel, while gas field licensees are prevented from setting market terms and conditions.

Key Points of Law

1. Development of a field must commence immediately after discover, unless the state determines that development can be delayed. On-site work must begin within 6 months and production within 3 years. (See paragraphs 24, 29c, 31, and 51 of the Oil Law 1952.)

2. The price of gas is set by the state. (Paragraphs 92 – 93 of the Gas Sector Law 2002, Paragraph 30.c.1 of the Anti-Trust Law 1988, Paragraph 12 of the Regulation of Prices of Goods and Services Law 1996.)

3. The state can set taxes on local sales of natural gas taxes. (Paragraph 2a of the Tariff Law 1958.)

4. The state can set how the local market is divided between local producers. (Paragraphs 92-93 of the Gas Sector Law, paragraph 30.c.5.)

5. The state can set the production level of a field. (Paragraphs 29d, 33, and 82 of the Oil Law.)

6. Local demand priority. The state can demand diversion of exports to meet local needs arising from a sudden supply loss or long term demand growth. (Paragraph 33 of the Oil Law.)

7. The state has the sole authority to set how and to where gas exports are to be delivered. (Paragraph 35 of the Gas Sector Law.)

8. Licensees who do not meet terms set by the state forfeit their licenses. (Paragraph 55 of the Oil Law.)

The Government Gas Export Decision – Circumvention of Key National Rights

The government decision was publicized as a decision to limit exports to 40% of projected national reserves. However, a thorough analysis of the decision indicates that it was designed specifically to forfeit key elements of the state's authority over gas production.

1. Export Quotas: Circumventing the local priority over exports.

The Government decision gave the energy minister authority to approve gas contracts that will be exempt from the requirement of local demand priority. After contracts are approved, the minister will not be able to subsequently divert exports to meet increases in local need, regardless of whether the local need stems from a sudden supply failure or from demand growth over time. The decision means that the country will not only have to import fuels once gas supplies have been depleted, but that the country will likely have to import alternative fuels in parallel with exporting under long term contracts. (A number of countries, including Denmark, England, and Malaysia, the world's second largest liquid natural gas exporter, already find themselves in this situation.)

2. Export Facilities: Forfeiting government authority to determine how and where to export.

The decision allows the owners of the license on the Leviathan gas field, Israel's largest field, to build their own export facilities, in direct contradiction to the stipulations of the Gas Sector Law (paragraph 35) which gives sole authority over the building of export facilities to the energy minister. Under the Gas Sector Law, ownership of gas export facilities is forbidden to gas producers and is to be allocated by tender or to the national gas lines company. Allowing gas producer ownership prevents government control and weakens the public's ability to negotiate with the licensees.

The government decision also instructed the energy minister to approve all export contracts as long as an export quota was not surpassed, without considering the economic return that the state could expect from any given project. Taxes on exports are likely to provide only 10 to 20% of the value of natural gas as a substitute for imported fuels. The 80 to 90% economic loss will amount to a total loss of at least 200 billion dollars under an optimistic scenario that global fuel costs in 20 to 30 years will be relatively the same as today (accounting for general inflation). By law, most of the export tax will be saved in a national fund for long-term use, but the bottom line is that when the gas reserves are depleted in 20 to 30 years, the fund will have only a fifth or a tenth, and perhaps even less, of the value that the gas would have if it had been saved for long-term domestic use. Licenses were not issued with any government commitment to allow exports, and there is no reason to commit to any project unless it can be shown to be profitable to the country.

3. Exports constraints that cannot be implemented under Israel's free trade agreements.

Government officials claim that exports will be limited to 40% of Israel's "probable" reserves. But the free trade agreements of the World Trade Organization, in which Israel is a member, forbid quantitative export constraints (GATT paragraph Article XI). If producers succeed in exporting the amount set by quota before all reserves are depleted, the 40% constraint will not be enforceable. In other words, the 40% limit is merely a ruse to allow export to be limited only by producers' calculations as to how to most effectively optimize their own profits.

4. Imposition of illegal, but discreet export tariff that minimizes public benefit

Export fuel tariffs are currently forbidden by paragraph 8 of the Fuel Tariff Law (though such taxes are the only legal means of limiting exports under the WTO agreements). Changing the law to permit export tariffs would be a reasonable step towards increasing the economic benefits of export. However, the government made the decision to impose a hidden tax that benefits not the public but the owners of the gas licenses other than Leviathan (though most have approximately the same ownership as Leviathan). The hidden tax comes in the form of export "rights" that the Leviathan field must buy from the other licensees. The export rights are to be distributed for free to the licensees. Obviously, the public would benefit more if the Leviathan licensees had to buy their export rights directly from the state.

The Government decision culminates a series of actions by public officials that forfeit the public's rights

1. Forfeiting authority to demand field development.

The Leviathan field, bigger than all of Israel's other fields combined, was discovered in November 2010. According to the law, field development should have begun in April 2011, and lack of progress should have led to cancellation of the license. Four other small fields have also been subsequently discovered, but the Ministry of Energy has thus far exempted all from the requirement of development under the excuse that the potential profitability of development is not clear. (The excuse includes an additional twist meant to distort the public's rights: because profitability is for some reason not clear, the Oil Commissioner claims that it is not clear if discoveries were actually made.) In other words, the public right to gas field development, even when only marginally profitable to the licensees, has been forfeited, and bargaining power has been given to the licensees. This bargaining power was one of the main excuses for the government decision, as Netanyahu himself stated that exports were necessary to "encourage" further gas field development.

In truth, the only encouragement that is needed is enforcement of the law. The local market could easily support further field development, just not the maximum level of development that licensees are planning in order to maximize their profits. Today, even with the Tamar field on-line and producing at full capacity, a portion of the country's electricity is produced from imported LNG. Local gas could replace that LNG for a sixth the cost (net taxes). Many of the nation's factories rely on imported fuels that could be replaced by local gas for a tenth the cost. While saving local customers hundreds of millions of dollars, the production of local gas from Leviathan would net the licensees a handsome profit. Excess gas produced from a first stage development of Leviathan could also be sold to Israel's neighbors, Jordan and Egypt, further enhancing their initial returns. (The licensees claim that the local market for the next few years would not justify their project costs, but they hide the fact that the field could be developed in stages corresponding to the growing local need.)

2. Forfeiting authority to set local prices.

In May, 2012, a joint pricing committee of the energy and finance ministries declared that it would not interfere in pricing despite stating that there was "concern that prices being set were not compatible with the need to ensure a balance between reasonable return to the investor and the public interest." Prices that were set between the now producing Tamar field and Israeli gas customers, with the government-owned Israeli Electric Company (IEC) being the largest customer, are four or five times the cost of production (including cost of capital). If producers are allowed to continue charging prices far above costs, the Israel public will pay over the next 20 to 25 years about 60 billion dollars more than they would with price regulation. Of that amount, about half will be returned as taxes to the government, meaning a net cost to the public of about 30 billion dollars.

3. Forfeiting authority to control market so as to encourage competition, production redundancy, and local market priority.

In June, 2012, Israel's Antitrust Commissioner approved long-term contracts that tied Israeli customers, including the IEC, into buying most of their gas from the Tamar gas field. The commissioner gave approval despite expressing the view that new field development depended on ensuring licensees of sufficient market demand. In other words, his approval limited the potential for competition, which is also necessary to ensure that the market has excess gas to meet demand when there are supply failures.

4. Violating the legal time limits set on licenses.

The Oil Law specifically forbids the Oil Commissioner from extending licenses beyond the permitted seven year limit, unless a discovery is made, at which point the license is converted to a 30-year lease. However, this stipulation of the law has been ignored when it does not suit the licensees. The Tamar license was extended to nine years before discovery was made in 2009. The Shimshon license was recently extended beyond seven years as well. In the Shimshon case, a discovery has been made, but it has not been recognized by the Oil Commissioner, thereby making the license extension illegal.

5. Ignoring data relevant to long-term planning.

The government claims that its new gas export regulations will encourage new exploration. But all of the territory in Israel's economic zone has been analyzed by seismic studies and the estimates released indicate that there are no signs of further giant fields such as Tamar and Leviathan. In other words, most of what Israel can expect to find has already been found. Israel needn't rush to find and develop the remaining small fields. Gradual development is considered responsible energy policy everywhere else in the world.

The government also claims that exports are necessary for providing extra tax revenue. As described above, the revenue will be only a fraction of the value of the gas. The government, for its part, has presented no explanation of how it has estimated potential revenue, given that no specific export projects were analyzed. The government did, however, state that it would pass new export tax legislation, but also gave no indication of what type of tax was being considered. A flat tariff tax would be most reasonable, forcing the licensees to consider only projects that could return the minimum demanded by the state. However, given the cost of producing LNG, no tariff could close the gap between the prospective tax revenue and the cost Israel must pay to import fuel alternatives.

The global price of natural gas over the next five to ten years may fall, due to several large projects coming on-line and expanded use of shale gas extraction. But at the same time, projects continue to get more expensive, as do oil and coal projects, and demand continues to rise. No experts expect the cost of fuel to be lower in twenty-five to thirty years, when Israel's gas reserves are likely to be depleted. Israel's government officials stand alone in the world in their view that energy resources should be depleted as quickly as possible and that long-term supplies needn't concern a nation. They see shale gas as a long-term solution or claim that alternative energy from the sun and wind will soon make fossil fuels irrelevant. To this extent, they join fringe theorists who see  fossil fuel use as a conspiracy of the global oil and gas companies.

A nation should follow the safest course of action to ensure long-term survival. While we hope that the world's energy problems somehow will be solved, we need to recognize the risk that they will not be solved meaning that energy resources will be increasingly costly. Selling off Israel's gas supplies when there is a risk of higher future energy prices is the course of risking Israel future. In all likelihood, none of Israel's policy makers really believe energy prices will fall, but rather believe in the personal benefits of supporting the financial elite who took control of Israel's gas licenses. Sadly, their support for the licensees can be expected to cost their nation $200 billion or more.

*Calculation of export economic loss based on projected export of 360 BCM of gas. Value of gas based on current average cost of imported alternative fuels (such as LNG, crude oil, and mazut and diesel): $19/mmbtu. http://www.peakoil.org.il/general/israels-200-billion-dollar-gas-export-controversy  Tax revenue from exports estimated as $3/mmbtu. Difference of $16 x 36 million mmbtu/BCM x 360 =  $200 billion.

השאר תגובה עוד...

סיכום תשובות לטענות צמח

בעשור האחרון, רשיונות לחיפוש ופיתוח מאגרי הגז הטבעי של ישראל חולקו בחינם, בהיחבא, ללא מכרזים, בתקווה שהדבר ישרת מטרה עקרונית של השגת עצמאות אנרגטית. עכשיו, לאחר שהתגלו מאגרי הגז, הזכיינים דורשים אישור יצוא כדי למקסם את רווחיהם. האישור שווה להם מיליארדים, אבל יחייב את המדינה להמשיך לייבא תחליפי גז, מה שיעלה במשך השנים מאות מיליארדים לציבור. ובכל זאת, וועדה ממשלתית, וועדת צמח, לא רק המליצה שהממשלה תיתן את האישור אלא המליצה שאישור יינתן בחינם.

כאן רשימת הטענות העיקריות לייצוא יחד עם הסברים שמפריכים אותם.  אבל מראש כדאי להזכיר את הפגם העיקרי בהתנהלות הוועדה. התפקיד של דרג המקצועי של הממשלה אמור להיות להציג אפשרויות עם השלכות שונות כדי לתת לדרג הפוליטי להכריע בין אפשרויות אלה, או בתמהיל שלהן. כפי שמוסבר למטה, וועדת צמח הזניחה את תפקידה, ולא טרחה להציג נתונים לבסס את מסקנותיה, כמו חישובי הכנסות המדינה מיצוא, עלויות פיתוח מאגר לוויתן, או מחיר השוק המקומי שניתן להשיג בתנאי תחרות (שגם הוצגה כמטרת יצוא).*

1) כדאי למדינה ליהנות מהמיסים (שיושקעו למען צמיחה, חינוך, רווחה, אנרגיה ירוקה, וכו').  

תקבולי המדינה מייצוא (מתמלוגים ומסים) יהיו מזערים מאוד יחסית לערך הגז עצמו למדינה. הגז במאגר לוויתן שווא היום כ-350 מיליארד דולר כתחליף לנפט וגז נוזלי מיובא ($20 ל-mmbtu). לעומת זאת, התקבולים יהיו מוגבלים לרווחים על המחיר המקומי, ולכן לא יגיעו אפילו ל-15% מהערך (מקסימום כחצי ממחיר מקומי של כ-$6 ל-mmbtu).

גם יתכן שערך הגז לא ישאר קבוע לאורך העשורים הבאים. כאשר יש סיכון שמחירי משאבי האנרגיה בעולם יעלו באופן משמעותי בעתיד ושאספקת האנרגיה אף תהיה מוגבלת, מובן מאליו שיש לשמור על נכס אנרגיה כשהוא חיוני לקיום המדינה. (אגב, כאשר המחיר שלפיו ייחשבו את גובה המסים יהיה המחיר בארץ, המסים יהוו החזר על מחירים מקומיים גבוהים, ולא יתגמלו את הציבור על אובדן המשאב. כשמחשבים את העלויות למדינה כמו אבטחת המתקנים, תקבולי המדינה נטו מייצוא יהיו עוד יותר קטנים.)

2) כדאי למכור לפני שטכנולוגיות חדשות יבטלו את הצורך לגז (טכנולוגיות חדשות כמו פראקינג, אנרגיה סולארית, או מימן ).

אם מחיר הגז יירד בטווח הקצר, גם המיסים ירדו. לגבי הטווח הארוך, המדינה איננה חברה בע"מ שאמורה לקחת סיכונים כדי להשיג רווחים, אלא ההיפך, על המדינה למנוע סיכונים גם שזה כרוך בעלויות. כאשר יש לנו נכס ביד שימנע את הסיכונים של חוסר וודעות באספקת אנגריה בעתיד, על המדינה לשמור היטב על הנכס.

לגבי טכנולוגיות חדשות, עדיף לחכות עד שיוכיחו את עצמן.  פראקינג הוריד את מחיר הגז בארה"ב בגלל עודף ההיצע, לא מכיוון שהשיטה זולה, ויתכן שיש עלויות סביבתיות שגם לא נלקחות בחשבון. המחיר הנמוך בארה"ב גם לא השפיע הרבה על המחיר ביתר העולם.

אנרגיה סולרית לא יכולה להוות מקור לכל צרכי האנרגיה של המדינה, מכיוון שהשמש לא זורחת כל הזמן (מתקן להפקת אנרגיה סולרית גם הוא אינו בר קיימא, אלא מתקן תעשייתי שצריכים לשפץ ואף להחליף מדי פעם). מימן אינו מקור לאנרגיה, אלא שיטה לאגירת אנרגיה, וכיום היא שיטה מאוד לא יעילה.

3) זכות היזמים: מגיע להם להרוויח.

בתהליך החיפוש, הזכיינים השקיעו סכומים קטנים מאוד יחסית לערך הגז, כאשר הסיכויים כבר נחשבו לטובים (בתמר, הסקרים כבר התבצעו לפני שדלק ונובל הצטרפו, בלוויתן חיכו עד לתוצאות של תמר לפני שהשקיעו, וכו'). כשהם לקחו על עצמם את הרשיונות, הסיכון העיקרי של הזכיינים לא היה המצאות הגז אלא התנאים שישיגו מהמדינה לאחר מכן. סה"כ, הם קיבלו את הרשיונות בחינם, בלי מכרזים, אבל גם בלי תנאים לגבי המחיר לאספקת הגז, וגם בלי אישור לייצוא (ז"א מכסת ייצוא). עכשיו הם דורשים שהמדינה תשלים את העברת הזכויות על הגז, למרות שהדבר יסתור את מטרת מתן הרשיונות המקורית ויעלה לציבור מאות מיליארדים.  (אגב, גם בלי אפשרות של יצוא, הזכיינים מחזיקים בזכות שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, כמונופול המתווך בין הציבור לבין חברת הנפט שמבצעת את העבודה. בכל מקום אחר בעולם שיש מתווך כזה הוא בבעלות המדינה.)

 4) לא יהיה כלכלי לפתח את המאגרים, לא יבואו חברות נפט זרות, לא תהיה תחרות במשק המקומי.

כאשר יש נכס השווה כ-350 מיליארד דולר למדינה וכשעלות הפיתוח לא צריך לעלות על 10 מיליארד דולר, בטוח שאפשר למצוא דרך כלכלית לפתח את המאגר לצריכה המקומית, גם אם הצריכה המקומית תהיה מוגבלת ותעלה בהדרגה. ניתן להעריך את תקופת החזר ההלוואות, ניתן לקחת הלוואות זולות עם ערבות ממשלתית, ניתן גם לפתח את המאגר בשלבים. אפשר וגם רצוי לפתח את המאגר כבר עכשיו כגיבוי לגז שיתקבל מתמר, דבר שנדרש כדי להבטיח יתירות אספקת הגז.

כשחברת החשמל והלקוחות הקטנים יותר עומדים לשלם על הגז מתמר פי ארבע מהעלות האמיתית ויותר, ניתן גם להטיל פיקוח מחירים ולקבוע מס על מכירת הגז שיסבסד את פיתוח לוויתן. המדינה רק צריכה לקבוע את קצב פיתוח המאגר, ולקבוע את התנאים להחזר ההשקעה. לגבי הבאת חברות זרות, זו אינה מטרה אלא אמצעי, אבל ברגע שהמדינה תקבע תנאים סבירים לביצוע העבודה, לא תהיה שום בעיה להוציא את העבודה לכל חברת נפט בעולם אם הזכיינים הנוכחים לא רוצים לקחת חלק.

לגבי תחרות, מדובר באמצעי להשגת מחירים זולים, מחירים שמשקפים את העלויות, וזה יכול לעבוד רק בשוק שאין מגבלות מבניות לכניסת מתחרים חדשים. ברור ששוק הגז הישראלי אינו שוק כזה, ולכן אין אפשרות להשיג תחרות אמיתית ומועילה וגם אין מקום לשאוף אליה. הדרך להשיג מחירים מקומיים הולמים אינה הגברת היצור אלא פיקוח על המחיר לפי חוק.

5) מדינות אחרות לא מגבילות ייצוא.

ברוב העולם החברה שמחזיקה את רוב עתודות הגז היא חברה ממשלתית, כך שהמדינה היא זו שקובעת את היקף הייצוא והאזרחים הם הנהנים העיקרים מרווחי יצוא. ישראל גם לא צריכה למהר ולהצטרף למדינות המייבאות גז שיתחרו בעתיד על קניית גז מהמדינות שדואגות לשמור עתודות לטווח הארוך (דוגמאות לתכנון לקוי: אנגליה, הולנד, מלזיה—מדינות שהיום מייבאות גז למרות העתודות שלהן).

 6) יצוא יועיל למעמד של ישראל ביחסי חוץ.

יכולת הייצוא של ישראל זניחה ביחס לייצוא של מדינות עשירות במשאבי אנרגיה כמו רוסיה ומדינות ערב. לגבי האפשרות של יצוא להוביל ליציבות ביחסינו עם השכנים יש לזכור שאם סחר חוץ היה מבטיח שלום, רוב המלחמות, כולל מלחמות העולם לא היו פורצות.

7) מותר ליצא.

לפי ההוק אכן מותר ליצא (במקור היה מדובר בחביות נפט) אבל רק כל עוד שהממשלה לא קובעת שהמשאב חיוני למדינה. היכולת המפורשת של הממשלה לעצור את היצוא מונעת בפועל יצוא, כי אף יצרן לא ישקיע במתקני יצוא עד שיבטיחו לו כמות יצוא שלא יעצרו בעתיד. משמעות המלצת וועדת צמח היא לאשר מכסת יצוא שהמדינה לא תוכל לעצור בעתיד, בקיצור זכות שלא הייתה לזכיינים קודם. http://www.peakoil.org.il/general/excuse(ואת הזכות הזה, גם רוצים לתת בחינם.)

* הרושם שמתקבל הוא שמטרת הוועדה הייתה להסתיר את חשיבות הנתונים הבסיסים לקביעת כדאיות או חוסר כדאיות יצוא. לפחות ניתן לקבוע שחסרה שקיפות. (קרא עוד…)

השאר תגובה עוד...

הסוגייה הנעלמה בבחירות 2013: ייצוא הגז

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4330432,00.html

אישור יצוא הגז: החלטה פוליטית מובהקת של חלוקת העושר הציבורי למעטים….

וכנרא שגם בממשלה מבינים שמסקנות צמח לאשר מכסת ייצוא מבוססות על טעוית בסיסיות, והממשלה תוציא תוכנית להרחיב את השימוש המקומי בגז:

http://www.themarker.com/dynamo/1.1905791

השאר תגובה עוד...

תכנון יתירות במערכת הגז

דר' עמית מור, מנכ"ל חברת אקו-אנרג'י, דיבר השבוע על הסכנה שמסתתרת מאחורי התכנון של אספקת הגז לישראל, אספקה המסתמכת על פלטפורמת יצור אחת בשדה תמר, המחובר דרך צינור אחד למתקן קבלה יחיד באשדוד. "די בטיל גראד, או פאג'ר אחד…תקלה אחת, בחוליה יחידה בשרשרת אספקת הגז למשק – תושיב אותנו בחושך."

הפתרון הברור הוא להכניס "יתירות" (redundancy) לתוך המערכת. במקום צינור אחד ומתקן קבלה אחד, צריכים לפחות שני צינורות ושני מתקנים, וגם שתי פלטפורמות יצור או יותר. אבל לא פחות חשוב, צריכים תכנון של קבולת יתר–קבולת שתנוצל רק במקרה של תקלה או פיגוע. יזמי הגז והדוברים שלהם (כולל שכירי עט וגם פקידי מדינה), רוצים שהמדינה תאשר שכל קבולת יתר שהיזמים יתקינו תהיה מיועדת לייצוא. ברור שבמקום זה, צריכים להתקין קיבולת יתר שתספק יתירות. בשדה תמר היו צריכים להכריח את היזמים להתקין שתי פלטפורמות, אבל עכשיו ששדה לוויתן מוכן לפיתוח, אפשר לדרוש שהיתירות תסופק ע"י פיתוח לוויתן. מובן שהיתירות הנדרשת גם מכפילה את עלות ההפקה (עלויות פיתוח, תחזוקה, אבטחה וכו') של המערכת. אבל חברת החשמל כבר הסכימה לשלם מחיר שהוא פי חמישה מעלויות היזמים, כך שיש מרווח להכניס למערכת גם את דרישת היתירות ללא תוספת למחיר.

השאר תגובה עוד...

זכויות שמורות © 1996-2010 שיא תפוקת הנפט - Peak Oil Israel.
שיא תפוקת הנפט – Peak Oil Israel ביצוע שינוי תבנית ע"י היידה - קידום ובניית אתרים css.php