Thoughts on Israel's Natural Gas Policies

The Israeli government's energy policy serves to transfer national wealth into private hands. By avoiding price regulation of the gas sector, the government allows gas licensees more than a billion dollars per year in excess profits at the public's expense. Moreover, if the government moves forward with plans to approve gas exports, national wealth worth a hundred billion dollars or more may be sacrificed for the sake of enhancing the private profits of the gas licensees

Government/industry reps such as Shaul Meridor and Eytan Sheshinski claim that the public interest is served by the Law on Oil Profits Taxation (the "Sheshinski Law"), and by the sovereign wealth fund proposed in the law. In truth, given the legal framework under which the gas licensees were issued, the Sheshinski law was superfluous. The legal framework, which allowed the licenses to be distributed for free, reserved for the government the right to set production schedules, production rates, export rates, and pricing. The licensees had no legal reason to expect that government officials, as representatives of the public interest, would allow them to make unreasonable profits or to control other aspects of gas production.

The Sheshinski Law ignored (but did not invalidate) the government's option of limiting profits under the Price Regulation Law of 1998. The Sheshinski Law set a profit tax at 46 %, regardless of the price charged, and applies the tax only after the licensees have accumulated significant profits, which, under a reasonable pricing regime, would be achieved only towards the end of the project lifetime. The public benefit would be more than twice as much if the government imposed fair profit limits on the licensees and then set variable tariffs (blu taxes) to achieve reasonable market prices. The tariff revenue, rather than the Sheshinski tax revenue, could be set aside for the sovereign wealth fund. (The Price Regulation Law specifically permits regulation of profits, which is more appropriate than regulation of prices in an industry in which each project has a different cost structure.)

If the gas licensees are allowed to continue earning profits at the current rate, assuming local sales reach 20 BCM by the year 2040, the wealth fund will accumulate between 1 and 2 billion dollars per year from the local sales, starting in 2020. But this means that the public will lose some $30 billion to monopoly profits over this period. To put these figures in perspective, the national debt is about $200 billion, and the annual interest on that debt now runs at about $11 billion. The country currently imports about $12 billion per year of oil. More comments on the sovereign fund are added below.

In addition to assuming that monopolistic pricing will be allowed, the Sheshinski Law also hid within its convoluted syntax a limit on export profits tax. Theoretically, internal taxation and export taxation should have no connection. The internal tax should balance policy goals related to revenue generation, economic growth, and fuel choice. External taxation should simply maximize revenue.

The government is planning to introduce a revision to the Sheshinski law to modify the export tax provisions, but without changing the current framework of the law by which 1) the tax only applies after the licensees have recovered all the profits that they would make over the entire lifetime of a project, if the public were protected by price regulation; and 2) the tax is capped at the same 46% as the local tax, as if the licensees were co-owners of the public resource.

Theoretically, the decision to export or not should be an economic decision–that is, the decision should be based on whether the revenue from export is greater than the present value of the resource held for future use.

Such a question requires that each potential export project be evaluated separately, as the revenue for each will be different. However, given that Israel's alternatives to gas cost in the range of $20/mmbtu today, and global prices most likely will continue to rise in coming decades, it is unlikely that any export project will come close to being economically viable. (See list of alternative fuel prices below.)

The Tsemach Committee which evaluated gas exports did not bother to analyze the possible economic benefit, but instead claimed without analysis that the fastest possible development of Israel's gas, combining both export and local sales, was in Israel's interest. The committee further claimed that without exports, the development of Leviathan could not proceed, because the local market was not large enough. Furthermore, although the local market was supposedly not large enough to justify the necessary investment, the expected local shortage without immediate Leviathan development was so great that avoiding the shortage justified any possible economic loss from exports.

In truth, the projected "shortage" was based on plans to close coal-powered plants, which obviously do not need to be closed if the country does not have sufficient gas. Furthermore, the claim that the gas needed by Israel will not be enough to justify development of Leviathan ignores a number of facts. First, the need in Israel will continue to grow, especially given the large price differential between gas and imported oil. Second, in initial years Israel could export to neighbors, without having to be locked into long-term contracts. Long term contracts are only necessary when customers or suppliers must make significant infrastructure investments. Such investments are not needed for sales to Egypt or Jordan. Finally, given the outrageous profits currently enjoyed by Tamar, some of Tamar's closed contracts could be shifted to Leviathan to ensure sufficient revenue in initial years to support the Leviathan project. Much is made of the value in having Leviathan as a backup to Tamar, though this view generally ignores the military costs of having to protect Leviathan in parallel with Tamar. In any case, the bottom line is that long-term export contracts are definitely not needed, and development should begin when it is in the country's best interest, given the multiple factors of security and economics.

In summary, two fundamental questions are addressed when a state develops its resources: first, how should the development be structured to minimize costs and maximize reliability; and second, how much should be exported to increase foreign cash reserves, rather than being saved for current and future generations. Israel issued gas licenses for free under a legal framework that should have guaranteed the implementation of policies that would maximize the public's benefit. However, subsequent policies are leading to a de facto privatization of the resource, so as to maximize the benefit to the licensees, despite the costs that this imposes on the public.

A few additional facts are worth noting. First, although the Sheshinski Committee supposedly hurt the interests of the gas partnerships by imposing a new tax, committee member Udi Nissan was appointed two years later to be Chairman of the Board of Delek Israel, also part of the Delek Holding Group that is a part owner of the Tamar and Leviathan licenses.

The government decision on exports specified that exports would be allowed as long as a reserve of gas is maintained that is expected to serve the local market until the year 2041. However, the quantity of gas in Israel's reserves is not known with precision. Statistically, the quantity is estimated to be between 680 and 1100 BCM. If the lower quantity turns out to be more accurate and large scale exports are allowed, production at the Tamar field will begin to decline within 15 years, and the Leviathan field will only be able to make up for the decline if all exports at that point are diverted to the local market.

Relevant to this final point is the Gas Sector Law of 2002, which requires that export facilities be built only by government tender, rather than by gas field licensees, and only from the national gas network. The law thereby imposes the requirement that the export facilities be built in a manner that allows the government to divert exports to the local market if needed. This supports paragraph 33 of the Oil Law of 1952, which specifies that the government has the power to demand such diversion as the need arises.

Further comments on the gas sector monopoly:
One of the excuses for delaying price regulation has been the claim that various policy measures will lead to competition in the sector. However, none of the officials who call for "competition" expect that they will actually achieve a situation in which gas will be sold at a price close to its production cost. This would only be possible if the market had excess capacity and if no producers had sufficient market power to affect prices by withholding supply. It should also be recognized that Israel cannot expect to have more significant gas discoveries. Almost if not all of the country's economic waters have been surveyed, and if there were significant finds still to be discovered, licensees would have publicized their potential.

Further comments on the sovereign fund:
Proponents of the fund emphasize that the money will be dedicated to the public, not the government, as if the government is a special interest that competes with the public good. They also claim that the fund will limit the "Dutch disease", that is, the strengthening of the local currency. However, the time lag between the start of gas production and the time the tax is imposed prevents the fund from having any positive effect on stabilizing the exchange rate. Even if the timing were not offset, the impact on the exchange rate would be trivial given that: 1) the licensee owners will spend much of their revenue outside of Israel; 2) the value of production is relatively small compared with Israel's overall foreign trade; and 3) the Bank of Israel already maintains cash reserves of $80 billion to stabilize the exchange rate. In principle, a sovereign fund makes sense if a government does not have debt or if the government sees value in managing an investment fund. In general, if the government has a significant debt, it is more economical to use excess revenue to pay down the debt. Let the pension funds that invest in government debt find appropriate investments for themselves.

Background facts:
Israel's total energy consumption in 2014:
1 billion mmbtu. In other equivalent energy terms:
190 million barrels of oil
28 billion cubic meters (BCM) of gas (1/36)
40 million tons of coal. Or 44

Ratio of fuels consumed
1/2 imported oil,
1/4 (or a little less) coal
1/4 (or al little more) Tamar gas field.

Energy prices
IEC pays $5/mmbtu for Tamar gas
Imported crude oil costs about $110/bbl, about $20/mmbtu.
Imported LNG also about $20/mmbtu.
Coal costs about $80/tonne on global spot markets, which is $3/mmbtu.
Israeli consumers pay about 12 NIS/kg for propane ("cooking gas"), which is about $65/mmbtu.
At 8 NIS/liter, gasoline also costs the consumer about $65/mmbtu

One mmbtu of fuel generates about 120 kWh of electricity.
At $5/mmbtu, gas costs the IEC about 0.14 NIS/kWh.
The IEC charges 0.54 NIS/kWh: the fuel cost is about a quarter of the total.
( 1 kWh of electricity provides 0.004 mmbtu: electricity costs consumers about $38/mmbtu)

השאר תגובה עוד...

Israel's 200 Billion Dollar Gas Export Controversy

On October 20, 2013, Israel's High Court of Justice will rule on the legality of an Israeli cabinet decision that was passed in June regarding natural gas exports. As described below, the cabinet's June decision limited rights guaranteed to the public by law, rights that were intended to maximize the nation's benefits from its fossil fuel resources. As such, the decision was the culmination of a systematic effort by government officials over the past three years to forfeit the public's rights in every area where those rights limited the potential profits of the gas field licensees. The government decision on exports will force the country to import alternative fuels over the coming decades at a net loss of 200 billion dollars or more.*

Licenses to explore and develop Israel's gas fields were issued for free, without public tenders. Excuses have subsequently been given for the free distribution, such as the claim that gas exploration was a high risk. In truth, the officials who issued the licenses, and those who received them, knew that that the probability of gas discovery was high and the relative costs of exploration almost trivial (with costs of tens of millions to confirm fields valued at tens to hundreds of billions). The true rationale for free distribution of licenses was that the framework for gas and oil development reserved for the state key rights of ownership.

Under a patchwork of laws regarding the production of natural gas resources, authority is given to the state to determine how quickly fields are to be developed, the quantity of gas that is to be produced, and the terms that are offered to licensees, including the price of gas. The legal framework ostensibly ensures that after the discovery of gas (or oil) it is the public, including local industrialists, that benefit from a cheap, reliable flow of fuel, while gas field licensees are prevented from setting market terms and conditions.

Key Points of Law

1. Development of a field must commence immediately after discover, unless the state determines that development can be delayed. On-site work must begin within 6 months and production within 3 years. (See paragraphs 24, 29c, 31, and 51 of the Oil Law 1952.)

2. The price of gas is set by the state. (Paragraphs 92 – 93 of the Gas Sector Law 2002, Paragraph 30.c.1 of the Anti-Trust Law 1988, Paragraph 12 of the Regulation of Prices of Goods and Services Law 1996.)

3. The state can set taxes on local sales of natural gas taxes. (Paragraph 2a of the Tariff Law 1958.)

4. The state can set how the local market is divided between local producers. (Paragraphs 92-93 of the Gas Sector Law, paragraph 30.c.5.)

5. The state can set the production level of a field. (Paragraphs 29d, 33, and 82 of the Oil Law.)

6. Local demand priority. The state can demand diversion of exports to meet local needs arising from a sudden supply loss or long term demand growth. (Paragraph 33 of the Oil Law.)

7. The state has the sole authority to set how and to where gas exports are to be delivered. (Paragraph 35 of the Gas Sector Law.)

8. Licensees who do not meet terms set by the state forfeit their licenses. (Paragraph 55 of the Oil Law.)

The Government Gas Export Decision – Circumvention of Key National Rights

The government decision was publicized as a decision to limit exports to 40% of projected national reserves. However, a thorough analysis of the decision indicates that it was designed specifically to forfeit key elements of the state's authority over gas production.

1. Export Quotas: Circumventing the local priority over exports.

The Government decision gave the energy minister authority to approve gas contracts that will be exempt from the requirement of local demand priority. After contracts are approved, the minister will not be able to subsequently divert exports to meet increases in local need, regardless of whether the local need stems from a sudden supply failure or from demand growth over time. The decision means that the country will not only have to import fuels once gas supplies have been depleted, but that the country will likely have to import alternative fuels in parallel with exporting under long term contracts. (A number of countries, including Denmark, England, and Malaysia, the world's second largest liquid natural gas exporter, already find themselves in this situation.)

2. Export Facilities: Forfeiting government authority to determine how and where to export.

The decision allows the owners of the license on the Leviathan gas field, Israel's largest field, to build their own export facilities, in direct contradiction to the stipulations of the Gas Sector Law (paragraph 35) which gives sole authority over the building of export facilities to the energy minister. Under the Gas Sector Law, ownership of gas export facilities is forbidden to gas producers and is to be allocated by tender or to the national gas lines company. Allowing gas producer ownership prevents government control and weakens the public's ability to negotiate with the licensees.

The government decision also instructed the energy minister to approve all export contracts as long as an export quota was not surpassed, without considering the economic return that the state could expect from any given project. Taxes on exports are likely to provide only 10 to 20% of the value of natural gas as a substitute for imported fuels. The 80 to 90% economic loss will amount to a total loss of at least 200 billion dollars under an optimistic scenario that global fuel costs in 20 to 30 years will be relatively the same as today (accounting for general inflation). By law, most of the export tax will be saved in a national fund for long-term use, but the bottom line is that when the gas reserves are depleted in 20 to 30 years, the fund will have only a fifth or a tenth, and perhaps even less, of the value that the gas would have if it had been saved for long-term domestic use. Licenses were not issued with any government commitment to allow exports, and there is no reason to commit to any project unless it can be shown to be profitable to the country.

3. Exports constraints that cannot be implemented under Israel's free trade agreements.

Government officials claim that exports will be limited to 40% of Israel's "probable" reserves. But the free trade agreements of the World Trade Organization, in which Israel is a member, forbid quantitative export constraints (GATT paragraph Article XI). If producers succeed in exporting the amount set by quota before all reserves are depleted, the 40% constraint will not be enforceable. In other words, the 40% limit is merely a ruse to allow export to be limited only by producers' calculations as to how to most effectively optimize their own profits.

4. Imposition of illegal, but discreet export tariff that minimizes public benefit

Export fuel tariffs are currently forbidden by paragraph 8 of the Fuel Tariff Law (though such taxes are the only legal means of limiting exports under the WTO agreements). Changing the law to permit export tariffs would be a reasonable step towards increasing the economic benefits of export. However, the government made the decision to impose a hidden tax that benefits not the public but the owners of the gas licenses other than Leviathan (though most have approximately the same ownership as Leviathan). The hidden tax comes in the form of export "rights" that the Leviathan field must buy from the other licensees. The export rights are to be distributed for free to the licensees. Obviously, the public would benefit more if the Leviathan licensees had to buy their export rights directly from the state.

The Government decision culminates a series of actions by public officials that forfeit the public's rights

1. Forfeiting authority to demand field development.

The Leviathan field, bigger than all of Israel's other fields combined, was discovered in November 2010. According to the law, field development should have begun in April 2011, and lack of progress should have led to cancellation of the license. Four other small fields have also been subsequently discovered, but the Ministry of Energy has thus far exempted all from the requirement of development under the excuse that the potential profitability of development is not clear. (The excuse includes an additional twist meant to distort the public's rights: because profitability is for some reason not clear, the Oil Commissioner claims that it is not clear if discoveries were actually made.) In other words, the public right to gas field development, even when only marginally profitable to the licensees, has been forfeited, and bargaining power has been given to the licensees. This bargaining power was one of the main excuses for the government decision, as Netanyahu himself stated that exports were necessary to "encourage" further gas field development.

In truth, the only encouragement that is needed is enforcement of the law. The local market could easily support further field development, just not the maximum level of development that licensees are planning in order to maximize their profits. Today, even with the Tamar field on-line and producing at full capacity, a portion of the country's electricity is produced from imported LNG. Local gas could replace that LNG for a sixth the cost (net taxes). Many of the nation's factories rely on imported fuels that could be replaced by local gas for a tenth the cost. While saving local customers hundreds of millions of dollars, the production of local gas from Leviathan would net the licensees a handsome profit. Excess gas produced from a first stage development of Leviathan could also be sold to Israel's neighbors, Jordan and Egypt, further enhancing their initial returns. (The licensees claim that the local market for the next few years would not justify their project costs, but they hide the fact that the field could be developed in stages corresponding to the growing local need.)

2. Forfeiting authority to set local prices.

In May, 2012, a joint pricing committee of the energy and finance ministries declared that it would not interfere in pricing despite stating that there was "concern that prices being set were not compatible with the need to ensure a balance between reasonable return to the investor and the public interest." Prices that were set between the now producing Tamar field and Israeli gas customers, with the government-owned Israeli Electric Company (IEC) being the largest customer, are four or five times the cost of production (including cost of capital). If producers are allowed to continue charging prices far above costs, the Israel public will pay over the next 20 to 25 years about 60 billion dollars more than they would with price regulation. Of that amount, about half will be returned as taxes to the government, meaning a net cost to the public of about 30 billion dollars.

3. Forfeiting authority to control market so as to encourage competition, production redundancy, and local market priority.

In June, 2012, Israel's Antitrust Commissioner approved long-term contracts that tied Israeli customers, including the IEC, into buying most of their gas from the Tamar gas field. The commissioner gave approval despite expressing the view that new field development depended on ensuring licensees of sufficient market demand. In other words, his approval limited the potential for competition, which is also necessary to ensure that the market has excess gas to meet demand when there are supply failures.

4. Violating the legal time limits set on licenses.

The Oil Law specifically forbids the Oil Commissioner from extending licenses beyond the permitted seven year limit, unless a discovery is made, at which point the license is converted to a 30-year lease. However, this stipulation of the law has been ignored when it does not suit the licensees. The Tamar license was extended to nine years before discovery was made in 2009. The Shimshon license was recently extended beyond seven years as well. In the Shimshon case, a discovery has been made, but it has not been recognized by the Oil Commissioner, thereby making the license extension illegal.

5. Ignoring data relevant to long-term planning.

The government claims that its new gas export regulations will encourage new exploration. But all of the territory in Israel's economic zone has been analyzed by seismic studies and the estimates released indicate that there are no signs of further giant fields such as Tamar and Leviathan. In other words, most of what Israel can expect to find has already been found. Israel needn't rush to find and develop the remaining small fields. Gradual development is considered responsible energy policy everywhere else in the world.

The government also claims that exports are necessary for providing extra tax revenue. As described above, the revenue will be only a fraction of the value of the gas. The government, for its part, has presented no explanation of how it has estimated potential revenue, given that no specific export projects were analyzed. The government did, however, state that it would pass new export tax legislation, but also gave no indication of what type of tax was being considered. A flat tariff tax would be most reasonable, forcing the licensees to consider only projects that could return the minimum demanded by the state. However, given the cost of producing LNG, no tariff could close the gap between the prospective tax revenue and the cost Israel must pay to import fuel alternatives.

The global price of natural gas over the next five to ten years may fall, due to several large projects coming on-line and expanded use of shale gas extraction. But at the same time, projects continue to get more expensive, as do oil and coal projects, and demand continues to rise. No experts expect the cost of fuel to be lower in twenty-five to thirty years, when Israel's gas reserves are likely to be depleted. Israel's government officials stand alone in the world in their view that energy resources should be depleted as quickly as possible and that long-term supplies needn't concern a nation. They see shale gas as a long-term solution or claim that alternative energy from the sun and wind will soon make fossil fuels irrelevant. To this extent, they join fringe theorists who see  fossil fuel use as a conspiracy of the global oil and gas companies.

A nation should follow the safest course of action to ensure long-term survival. While we hope that the world's energy problems somehow will be solved, we need to recognize the risk that they will not be solved meaning that energy resources will be increasingly costly. Selling off Israel's gas supplies when there is a risk of higher future energy prices is the course of risking Israel future. In all likelihood, none of Israel's policy makers really believe energy prices will fall, but rather believe in the personal benefits of supporting the financial elite who took control of Israel's gas licenses. Sadly, their support for the licensees can be expected to cost their nation $200 billion or more.

*Calculation of export economic loss based on projected export of 360 BCM of gas. Value of gas based on current average cost of imported alternative fuels (such as LNG, crude oil, and mazut and diesel): $19/mmbtu.   Tax revenue from exports estimated as $3/mmbtu. Difference of $16 x 36 million mmbtu/BCM x 360 =  $200 billion.

השאר תגובה עוד...

סיכום תשובות לטענות צמח

בעשור האחרון, רשיונות לחיפוש ופיתוח מאגרי הגז הטבעי של ישראל חולקו בחינם, בהיחבא, ללא מכרזים, בתקווה שהדבר ישרת מטרה עקרונית של השגת עצמאות אנרגטית. עכשיו, לאחר שהתגלו מאגרי הגז, הזכיינים דורשים אישור יצוא כדי למקסם את רווחיהם. האישור שווה להם מיליארדים, אבל יחייב את המדינה להמשיך לייבא תחליפי גז, מה שיעלה במשך השנים מאות מיליארדים לציבור. ובכל זאת, וועדה ממשלתית, וועדת צמח, לא רק המליצה שהממשלה תיתן את האישור אלא המליצה שאישור יינתן בחינם.

כאן רשימת הטענות העיקריות לייצוא יחד עם הסברים שמפריכים אותם.  אבל מראש כדאי להזכיר את הפגם העיקרי בהתנהלות הוועדה. התפקיד של דרג המקצועי של הממשלה אמור להיות להציג אפשרויות עם השלכות שונות כדי לתת לדרג הפוליטי להכריע בין אפשרויות אלה, או בתמהיל שלהן. כפי שמוסבר למטה, וועדת צמח הזניחה את תפקידה, ולא טרחה להציג נתונים לבסס את מסקנותיה, כמו חישובי הכנסות המדינה מיצוא, עלויות פיתוח מאגר לוויתן, או מחיר השוק המקומי שניתן להשיג בתנאי תחרות (שגם הוצגה כמטרת יצוא).*

1) כדאי למדינה ליהנות מהמיסים (שיושקעו למען צמיחה, חינוך, רווחה, אנרגיה ירוקה, וכו').  

תקבולי המדינה מייצוא (מתמלוגים ומסים) יהיו מזערים מאוד יחסית לערך הגז עצמו למדינה. הגז במאגר לוויתן שווא היום כ-350 מיליארד דולר כתחליף לנפט וגז נוזלי מיובא ($20 ל-mmbtu). לעומת זאת, התקבולים יהיו מוגבלים לרווחים על המחיר המקומי, ולכן לא יגיעו אפילו ל-15% מהערך (מקסימום כחצי ממחיר מקומי של כ-$6 ל-mmbtu).

גם יתכן שערך הגז לא ישאר קבוע לאורך העשורים הבאים. כאשר יש סיכון שמחירי משאבי האנרגיה בעולם יעלו באופן משמעותי בעתיד ושאספקת האנרגיה אף תהיה מוגבלת, מובן מאליו שיש לשמור על נכס אנרגיה כשהוא חיוני לקיום המדינה. (אגב, כאשר המחיר שלפיו ייחשבו את גובה המסים יהיה המחיר בארץ, המסים יהוו החזר על מחירים מקומיים גבוהים, ולא יתגמלו את הציבור על אובדן המשאב. כשמחשבים את העלויות למדינה כמו אבטחת המתקנים, תקבולי המדינה נטו מייצוא יהיו עוד יותר קטנים.)

2) כדאי למכור לפני שטכנולוגיות חדשות יבטלו את הצורך לגז (טכנולוגיות חדשות כמו פראקינג, אנרגיה סולארית, או מימן ).

אם מחיר הגז יירד בטווח הקצר, גם המיסים ירדו. לגבי הטווח הארוך, המדינה איננה חברה בע"מ שאמורה לקחת סיכונים כדי להשיג רווחים, אלא ההיפך, על המדינה למנוע סיכונים גם שזה כרוך בעלויות. כאשר יש לנו נכס ביד שימנע את הסיכונים של חוסר וודעות באספקת אנגריה בעתיד, על המדינה לשמור היטב על הנכס.

לגבי טכנולוגיות חדשות, עדיף לחכות עד שיוכיחו את עצמן.  פראקינג הוריד את מחיר הגז בארה"ב בגלל עודף ההיצע, לא מכיוון שהשיטה זולה, ויתכן שיש עלויות סביבתיות שגם לא נלקחות בחשבון. המחיר הנמוך בארה"ב גם לא השפיע הרבה על המחיר ביתר העולם.

אנרגיה סולרית לא יכולה להוות מקור לכל צרכי האנרגיה של המדינה, מכיוון שהשמש לא זורחת כל הזמן (מתקן להפקת אנרגיה סולרית גם הוא אינו בר קיימא, אלא מתקן תעשייתי שצריכים לשפץ ואף להחליף מדי פעם). מימן אינו מקור לאנרגיה, אלא שיטה לאגירת אנרגיה, וכיום היא שיטה מאוד לא יעילה.

3) זכות היזמים: מגיע להם להרוויח.

בתהליך החיפוש, הזכיינים השקיעו סכומים קטנים מאוד יחסית לערך הגז, כאשר הסיכויים כבר נחשבו לטובים (בתמר, הסקרים כבר התבצעו לפני שדלק ונובל הצטרפו, בלוויתן חיכו עד לתוצאות של תמר לפני שהשקיעו, וכו'). כשהם לקחו על עצמם את הרשיונות, הסיכון העיקרי של הזכיינים לא היה המצאות הגז אלא התנאים שישיגו מהמדינה לאחר מכן. סה"כ, הם קיבלו את הרשיונות בחינם, בלי מכרזים, אבל גם בלי תנאים לגבי המחיר לאספקת הגז, וגם בלי אישור לייצוא (ז"א מכסת ייצוא). עכשיו הם דורשים שהמדינה תשלים את העברת הזכויות על הגז, למרות שהדבר יסתור את מטרת מתן הרשיונות המקורית ויעלה לציבור מאות מיליארדים.  (אגב, גם בלי אפשרות של יצוא, הזכיינים מחזיקים בזכות שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, כמונופול המתווך בין הציבור לבין חברת הנפט שמבצעת את העבודה. בכל מקום אחר בעולם שיש מתווך כזה הוא בבעלות המדינה.)

 4) לא יהיה כלכלי לפתח את המאגרים, לא יבואו חברות נפט זרות, לא תהיה תחרות במשק המקומי.

כאשר יש נכס השווה כ-350 מיליארד דולר למדינה וכשעלות הפיתוח לא צריך לעלות על 10 מיליארד דולר, בטוח שאפשר למצוא דרך כלכלית לפתח את המאגר לצריכה המקומית, גם אם הצריכה המקומית תהיה מוגבלת ותעלה בהדרגה. ניתן להעריך את תקופת החזר ההלוואות, ניתן לקחת הלוואות זולות עם ערבות ממשלתית, ניתן גם לפתח את המאגר בשלבים. אפשר וגם רצוי לפתח את המאגר כבר עכשיו כגיבוי לגז שיתקבל מתמר, דבר שנדרש כדי להבטיח יתירות אספקת הגז.

כשחברת החשמל והלקוחות הקטנים יותר עומדים לשלם על הגז מתמר פי ארבע מהעלות האמיתית ויותר, ניתן גם להטיל פיקוח מחירים ולקבוע מס על מכירת הגז שיסבסד את פיתוח לוויתן. המדינה רק צריכה לקבוע את קצב פיתוח המאגר, ולקבוע את התנאים להחזר ההשקעה. לגבי הבאת חברות זרות, זו אינה מטרה אלא אמצעי, אבל ברגע שהמדינה תקבע תנאים סבירים לביצוע העבודה, לא תהיה שום בעיה להוציא את העבודה לכל חברת נפט בעולם אם הזכיינים הנוכחים לא רוצים לקחת חלק.

לגבי תחרות, מדובר באמצעי להשגת מחירים זולים, מחירים שמשקפים את העלויות, וזה יכול לעבוד רק בשוק שאין מגבלות מבניות לכניסת מתחרים חדשים. ברור ששוק הגז הישראלי אינו שוק כזה, ולכן אין אפשרות להשיג תחרות אמיתית ומועילה וגם אין מקום לשאוף אליה. הדרך להשיג מחירים מקומיים הולמים אינה הגברת היצור אלא פיקוח על המחיר לפי חוק.

5) מדינות אחרות לא מגבילות ייצוא.

ברוב העולם החברה שמחזיקה את רוב עתודות הגז היא חברה ממשלתית, כך שהמדינה היא זו שקובעת את היקף הייצוא והאזרחים הם הנהנים העיקרים מרווחי יצוא. ישראל גם לא צריכה למהר ולהצטרף למדינות המייבאות גז שיתחרו בעתיד על קניית גז מהמדינות שדואגות לשמור עתודות לטווח הארוך (דוגמאות לתכנון לקוי: אנגליה, הולנד, מלזיה—מדינות שהיום מייבאות גז למרות העתודות שלהן).

 6) יצוא יועיל למעמד של ישראל ביחסי חוץ.

יכולת הייצוא של ישראל זניחה ביחס לייצוא של מדינות עשירות במשאבי אנרגיה כמו רוסיה ומדינות ערב. לגבי האפשרות של יצוא להוביל ליציבות ביחסינו עם השכנים יש לזכור שאם סחר חוץ היה מבטיח שלום, רוב המלחמות, כולל מלחמות העולם לא היו פורצות.

7) מותר ליצא.

לפי ההוק אכן מותר ליצא (במקור היה מדובר בחביות נפט) אבל רק כל עוד שהממשלה לא קובעת שהמשאב חיוני למדינה. היכולת המפורשת של הממשלה לעצור את היצוא מונעת בפועל יצוא, כי אף יצרן לא ישקיע במתקני יצוא עד שיבטיחו לו כמות יצוא שלא יעצרו בעתיד. משמעות המלצת וועדת צמח היא לאשר מכסת יצוא שהמדינה לא תוכל לעצור בעתיד, בקיצור זכות שלא הייתה לזכיינים קודם. (ואת הזכות הזה, גם רוצים לתת בחינם.)

* הרושם שמתקבל הוא שמטרת הוועדה הייתה להסתיר את חשיבות הנתונים הבסיסים לקביעת כדאיות או חוסר כדאיות יצוא. לפחות ניתן לקבוע שחסרה שקיפות. (קרא עוד…)

השאר תגובה עוד...

הסוגייה הנעלמה בבחירות 2013: ייצוא הגז,7340,L-4330432,00.html

אישור יצוא הגז: החלטה פוליטית מובהקת של חלוקת העושר הציבורי למעטים….

וכנרא שגם בממשלה מבינים שמסקנות צמח לאשר מכסת ייצוא מבוססות על טעוית בסיסיות, והממשלה תוציא תוכנית להרחיב את השימוש המקומי בגז:



השאר תגובה עוד...

תכנון יתירות במערכת הגז

דר' עמית מור, מנכ"ל חברת אקו-אנרג'י, דיבר השבוע על הסכנה שמסתתרת מאחורי התכנון של אספקת הגז לישראל, אספקה המסתמכת על פלטפורמת יצור אחת בשדה תמר, המחובר דרך צינור אחד למתקן קבלה יחיד באשדוד. "די בטיל גראד, או פאג'ר אחד…תקלה אחת, בחוליה יחידה בשרשרת אספקת הגז למשק – תושיב אותנו בחושך."

הפתרון הברור הוא להכניס "יתירות" (redundancy) לתוך המערכת. במקום צינור אחד ומתקן קבלה אחד, צריכים לפחות שני צינורות ושני מתקנים, וגם שתי פלטפורמות יצור או יותר. אבל לא פחות חשוב, צריכים תכנון של קבולת יתר–קבולת שתנוצל רק במקרה של תקלה או פיגוע. יזמי הגז והדוברים שלהם (כולל שכירי עט וגם פקידי מדינה), רוצים שהמדינה תאשר שכל קבולת יתר שהיזמים יתקינו תהיה מיועדת לייצוא. ברור שבמקום זה, צריכים להתקין קיבולת יתר שתספק יתירות. בשדה תמר היו צריכים להכריח את היזמים להתקין שתי פלטפורמות, אבל עכשיו ששדה לוויתן מוכן לפיתוח, אפשר לדרוש שהיתירות תסופק ע"י פיתוח לוויתן. מובן שהיתירות הנדרשת גם מכפילה את עלות ההפקה (עלויות פיתוח, תחזוקה, אבטחה וכו') של המערכת. אבל חברת החשמל כבר הסכימה לשלם מחיר שהוא פי חמישה מעלויות היזמים, כך שיש מרווח להכניס למערכת גם את דרישת היתירות ללא תוספת למחיר.

השאר תגובה עוד...

Gas Export Issues

(לכתבה בעברית)

Israel's natural gas reserves have tremendous strategic and economic value. Strategically, the reserves can provide energy security that may be increasingly vital over the coming decades as oil and gas reserves become more scarce outside of Russia and OPEC nations.

The economic significance can be gauged by considering that the cost of importing fuel this year (coal, oil, and oil derivatives) will be roughly the same as the country's expenditures on national defense, that is, in the range of 15-18 billion dollars. Israel's gas reserves equal about 35 times the country's annual energy imports, that is, about 35 years of national defense expenditures. In short, more than $500 billion.

It may therefore seem incredible that the government may decide to allow gas exports of half or more of these gas reserves. However, such authorization is likely, especially as it would be merely the final stage in a process by which this key strategic resource has been transferred into private hands.

For the past 15 years, the Ministry of Infrastructures has issued gas licenses without tenders, for free and in secret, to partnerships established by a small group of well-connected individuals. But the mere granting of these licenses for free has not, by itself, been a gross misappropriation of public property, because the value of these licenses has been limited by two provisions in Israeli law. The first is the government's authority to set domestic prices. The second is the government's authority to limit exports (because without guaranteed export allowances, the licensees cannot risk investing in the infrastructure needed for exports).

Under domestic price regulation, by which the licensees would sell gas at its cost plus a reasonable mark-up, the $500 billion worth of gas would cost the Israeli public $40 billion or less,* meaning a net savings of about $460 billion. If half were exported, the country would lose half of this savings, or $230 billion.** If the government were planning on selling the right to export for $230 billion, this would be economically valid, though it would be a strategic mistake, given the national security risk of not having a long-term domestic energy source. However, the government is not only planning on giving away this right, but on giving it away almost for free.***

The decision on exports will be a test of whether the  government puts the country's long-term well-being and security first, or whether it prefers to further enrich the well-connected licensees. Moreover, the decisions will also be a test of the general public's concern for their country's future. Will the public, which only recently protested food and housing prices, demand responsible oversight of the country's energy wealth? Or will they permit, through apathy and indifference, the sale of their natural birthright?



*The $40 billion cost assumes a regulated price of $1.40/mmbtu (and reserves of 800 BCM). This price is more than enough to cover the capital and operating costs of gas production, as well as 11% royalties, as described in prior posts. This price would mean that the government would make very little revenue from the "Sheshinski tax" (which only hits its maximum of 45% of profits after the licensees make back 250% of their investment).  In other words, tax revenue would be limited to the country's 11% royalty on $40 billion (i.e., less than 1% of the $500 billion value of the gas).

**Unfortunately, the current government seems intent on not regulating prices, having approved the contracts of the Israel Electric Company and other customers at gas prices of $5.6 and more. If allowed for all future sales, this price would mean sales of $160 billion instead of $40 billion. About half of the $120 billion difference (i.e., $60 billion) would be returned as taxes under the Oil Profits Law (the Sheshinski tax). The country's total savings would then be $500 less $160, plus $60, or $400 billion, instead of the $460 that would be saved with regulation. If half were exported, the net savings from having domestic gas would be half of $400 billion, that is, $200 billion. The tax revenue from exports would be about $30 billion (the same as the tax revenue on domestic sales, a small detail in the Oil Profits Law), so the total savings from having domestic gas, plus the revenue from exports, would be about $230 billion.

***Note that with exports, approximately the same savings ($230 billion) is achieved whether or not there is domestic price regulation. In other words, if the government allows gas exports, it is no longer relevant whether or not there is local price regulation. Another way to describe this is that the tax revenue on exports would be no more than a return of the public's payment of windfall profits on domestic gas. There would be almost no true tax revenue made on exports considering that the domestic price should legally be regulated.

השאר תגובה עוד...

שחיתות בוטה

The Israeli government’s mismanagement of the country's gas industry is readily apparent from a table of the pricing regulations of other gas consuming nations, posted below. There are 80 significant gas consuming nations (together consuming more than 99% of the world’s production). These nations can be categorized depending on whether they:
• Produce a surplus of gas for export–23 countries;
• Have no imports—9 countries;
• Have imports that amount to less than half of domestic consumption—12 countries; or
• Import most of their gas—36 countries.
The 36 countries that import most of their gas are forced to allow import prices to determine their national prices (i.e., pricing is import constrained). This is also true for EU gas producers Denmark and the Netherlands, which are required to operate openly with the rest of the EU market. (Although the 36 importing countries cannot regulate their domestic prices, most do improve their negotiating position with foreign suppliers by having a single government monopoly negotiate purchases.)

Of the 44 countries in the first three groups, 40 have government price regulation (either explicitly or by government contract), and three have free market competition–Australia, the U.S. and Canada (with the U.S. and Canada operating a common market). Of the 44 countries, Israel is the only stand-out, having neither local competition nor government price regulation. Israel requires gas purchasers to negotiate separate contracts from the private monopoly gas producer, as if the country were import constrained and thereby forced to purchase from a foreign exporter. Israel is one of the few countries in the world in which the primary gas producer is not a government company. Moreover, the gas producing partnership received its license essentially for free without even going through a competitive tender. Israel will be the only nation in the world to allow a private gas producing monopoly to earn monopoly windfall profits at the public's expense.

The only country in the group of exporters that  has significant coal imports is Malaysia, where the company profiting from the exports is the government owned NOC, Petronas. If Israel allows gas exports, the public will essentially be subsidizing the gas producers' profits by paying for coal imports.

Countries Producing Surplus

Level of gas independence Consumption 2010 (BCM) Country Gov Regulation(2007 Prices*)
1 >100% 414.1 Russia $1.2
2 >100% 136.9 Iran $0.4
3 >100% 45.5 Uzbekistan $0.5
4 >100% 45.1 Egypt $1.5
5 >100% 40.3 Indonesia $1.2
6 >100% 35.7 Malaysia $2.4
7 >100% 30.4 Australia local market
8 >100% 28.9 Algeria $2.0
9 >100% 25.3 Kazakhstan $1.3
10 >100% 22.6 Turkmenistan Fixed
11 >100% 22.0 Trinidad $1.9
12 >100% 20.4 Qatar $0.9
13 >100% 17.5 Oman $0.9
14 >100% 9.6 Nigeria $0.2
15 >100% 9.1 Colombia Fixed
16 >100% 6.6 Azerbaijan Fixed
17 >100% 6.1 Libya Fixed
18 >100% 5.4 Peru $1.6
19 >100% 4.1 Norway Netback
20 >100% 3.3 Brunei Fixed
21 >100% 3.3 Myanmar Fixed
22 >100% 2.7 Bolivia $1.5
23 >100% 0.8 Yemen Fixed

Countries with No Imports

1 100% 83.9 Saudi Arabia $0.8
2 100% 39.5 Pakistan Fixed
3 100% 20.0 Bangladesh Fixed
4 100% 13.1 Bahrain $1.0
5 100% 9.4 Vietnam Fixed
6 100% 4.1 New Zealand gov contract
7 100% 3.2 Philippines Fixed
8 100% 1.3 Iraq gov contract
9 100% 1? Israel As if import constrained

Countries with Imports less than half of consumption                                

1,2 99% 777.2 US/Canada local market
3 89% 109.0 China $1.5
4 80% 68.9 Mexico fixed domestic
5 82% 61.9 India Gov contract, fixed domestic
6 84% 60.5 UAE $0.8
7 69% 45.1 Thailand $2.0
8 93% 43.3 Argentina $1.3
9 93% 30.7 Venezuela $1.3
10 54% 26.5 Brazil Gov contract, fixed domestic
11 81% 14.4 Kuwait $1.2
12 87% 7.1 Syria fixed domestic

Countries that meet most or all of need from imports

1 4% 94.5 Japan import constrained
2 36% 52.1 Ukraine import constrained
3 1% 42.9 South Korea import constrained
4 2% 39.0 Turkey import constrained
5 1% 19.7 Belarus import constrained
6 2% 12.1 Taiwan import constrained
7 0% 8.4 Singapore import constrained
8 35% 5.4 South Africa import constrained
9 29% 4.7 Chile import constrained
10 17% 2.4 Serbia import constrained
11 0% 3.3 Switzerland import constrained
12-36 35% 493.0 EU market import constrained

*International Gas Union, “Wholesale Gas Price Formation,” Report June 2011,
BP Statistical Review, 2011

השאר תגובה עוד...

שוקלת וועדת המחירים להמליץ לשרים להחיל פיקוח על משק הגז

"הוועדה סבורה כי קיים חשש שמחירי הגז הטבעי המתגבשים במשק אינם עולים בקנה אחד עם הצורך להבטיח איזון בין תשואה ראויה ליזם לבין האינטרס הצרכני."
אז אני שואל, איזה תשואה ראויה מגיעה ליזמים שקיבלו את הרשיונות בחינם, קיבלו את רוב המימון מבנקים זרים, והוציאו את העבודה לחברת נפט, מה שהמדינה היתה צריכה לעשות בעמצה?
"המלצת ועדת מחירים: הוועדה סבורה כי לאור הטעמים הכלכליים שצוינו לעיל, עליה לעקוב אחר התפתחות חוזי הקניה והמכירה של הגז הטבעי, כמו גם, לעקוב אחר כלל ההסכמים המתגבשים במשק זה…."
כנרא שמישהו מפעיל לחץ שהוועדה לא תפקח על המחיר, למרות הצורך הציבורי…

השאר תגובה עוד...

הערות לטיוטה המתגבשת של מסקנות ועדת צמח

מסקנותיה המתגבשות של ועדת צמח[1], המתירה לזכייני הגז לייצא את משאביה הטבעיים של ישראל, מיועדות למקסם את רווחי זכייני הגז ולהפקיר את רווחת הציבור גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. אם הוועדה הייתה לוקחת בחשבון את חובתה כגוף ציבורי לתועלת הציבור, היא לא הייתה מתעלמת לחלוטין מהנקודות הבאות:

1) אין באופק תחליף לגז כמקור אנרגיה למדינת ישראל. לפי המלצות הועדה, המדינה תוכל לנצל את חלקה בעתודות הגז עד 2040. ומה לאחר מכן? ללא פריצת דרך בתחום אספקת האנרגיה, התסריט הסביר הוא שמדינות העולם תתחלנה לשמור את משאבי האנרגיה שלהן לעצמן ויהיה למדינת ישראל הרבה יותר קשה – ויקר – לקנות דלקים מאובנים. כאשר עתיד המדינה תלוי במדיניות שנקבעה, אי אפשר להסתפק באמירה "יהיה בסדר". הועדה בחרה להתעלם מהגישה של "עניי עירך קודמים" ובחרה ב"זכייניך והלוביסטים שלהם קודמים". גם בהנחותיה בנוגע לקביעת כמות הגז שיישמר עבור השוק המקומי כשלה הועדה בהתייחסותה לעתודות אפשריות במאגרים כאל עתודות מוכחות, תוך העברת הסיכון הנגזר מהבדל "קטן" זה לציבור האזרחים בעתיד, ותוך הכנת הקרקע לועדת החקירה שתקום כשהגז יגמר "פתאום".

2) כדי להצדיק את מסקנותיה בחרה הועדה באופן מגמתי לבחון מדינות שמייצאות אחוז גדול מתפוקתן, תוך התעלמות מכך שהן מייצאות מכיוון שהן לחוצות להשיג מטבע זר (כמו מצרים, אינדונזיה, טרינידד, בנגלדש, מלזיה, אלג'יריה ולוב), או מכיוון שהן מחויבות לכך בשל היותן כפופות להסכמי סחר חופשי (כמו הולנד וקנדה). מדינות המפיקות גז ודומות לישראל הן מדינות שאינן לחוצות להשיג מטבע זר. מדינות אלה, מהן התעלמה הועדה, מגבילות ייצוא בצורה ניכרת עד כדי איסור יצוא גורף. מבין 26 המדינות שלהן עתודות גז דומות לאלו של ישראל או גדולות יותר, חצי מהן מייצאות פחות מ-30% מתפוקתן השנתית. שתים עשרה מדינות שומרות עתודות של 70 שנה או יותר. לאחר שייגמר הגז אצלנו, נצטרך כמו יתר העולם לפנות למדינות אלה (רוסיה, אזרביג'ן, לוב, סעודיה, האמירויות הערביות, כווית, ניגריה, טורקמניסטאן, איראן, קטאר, ונצואלה ועיראק). גם אם יחסינו עם המדינות האלה ישתפרו ב-25 השנים הבאות, הביקוש לגז יעלה את המחיר באופן משמעותי ביותר.

3) שימור הגז יהווה גידור סיכון (hedge) כנגד עליית מחירי חומרי גלם בשוק העולמי בשנים הבאות. הגז יהיה הרבה יותר מועיל למטרה זו מאשר כסף בקרן, גם כזו שתנוהל באופן עצמאי יחסית על ידי בנק ישראל.

4) אישור יצוא מעודד את הזכיינים לקבוע מחירים גבוהים עבור שוק המקומי ואינו יכול לעודד תחרות בשוק המקומי. בפועל, תחרות אינה חיונית, מכיוון שעל הממשלה ליישם את 'חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים' ולקבוע מחיר גז לשוק המקומי הלוקח בחשבון רווח יזמי סביר. לפי הנתונים שסופקו לועדת ששינסקי, עלות התפוקה תהיה פחות מדולר למיליון יחידות חום בריטיות (mmbtu), בעוד שהממשלה עומדת לאשר זכיינים לקבל מהצרכנים הישראלים, בעיקר דרך חברת החשמל, מחיר הגבוה מ- $6 ל-mmbtu.

5) קצב גידול הצריכה של הגז בישראל יכול להיות מהיר בהרבה מזה של תחזית הועדה (2.2% בשנה). אם למשל יקבע מחיר סביר לשימוש תעשייתי בגז, אין סיבה שלא תפותח תעשייה לכימיקלים חיוניים כמו מתנול ואמוניה שהמדינה כיום צריכה לייבא מחו"ל.

6) גז לתעשייה המקומית, המסוגל לספק תעסוקה וצמיחה כלכלית, שווה למדינה הרבה יותר מאשר הרווחים הצפויים ממיסוי על ייצוא. כדי לפצות את המדינה על הפסד התועלת הצפויה משימוש בגז בארץ (בטווח הקצר והארוך) יש לחייב תוספת מס על ייצוא, כנהוג למשל ברוסיה.

7) הועדה, בנסותה להצדיק את היצוא, מציינת כי קיימים רווחים פוליטיים מיצוא הגז. אם כך המדינה, ולא הזכיינים, היא זו שצריכה לסגור את חוזי היצוא.

בטווח הקצר המדינה, באמצעות חברת החשמל (קרי על-ידי מימון של האזרח הפשוט), עומדת לשלם מיליארדי שקלים כל שנה על התייקרות הגז המקומי שהוא למעשה רכושה, כל זאת על מנת להגדיל את רווחי הזכיינים מיצוא. בטווח הארוך, ישנו סיכון סביר שנישאר ללא מקור אנרגיה עיקרית.

פקידי משרד האנרגיה האמורים להיות משרתי הציבור ומייצגי האינטרסים שלו, נתנו את רשיונות חיפוש הגז בחינם, בהיחבא, לחבורה של מקורביהם בתעשייה, ללא מכרזים פתוחים וללא דרישה שהמדינה והאזרחים יקבלו חלק הוגן מהערך של משאבי הטבע שלהם. חלוקת רשיונות בצורה חסרת היגיון וחסרת הגינות בסיסית זו היא בבחינת חלב שנשפך. לכך עומדים להתווסף כעת היתר היצוא, וההיתר לזכיינים לקבוע את המחיר לשוק המקומי במחיר מונופוליסטי. שני אלה אינם חלק מהרשיון המקורי, ובידי הועדה לעשות מעשה ולהשאיר לפחות חלק מהסוסים בתוך האורווה.



3 תגובה עוד...

זול או יקר? כדאי לזכור פרט קטן…

לפני כשבוע, כתב גלובס לעניני אנרגיה, עמירם ברקת, פירסם כתבה על ה"מזל" שיש לישראל שספק הגז שלה (שותפויות תמר ולוויתן) גובה מלקוחותיו הישראליים רק חצי המחיר שגזפרום הרוסית גובה מלקוחותיה באירופה:

ואכן, מבחינת התנאים המוצעים לציבור הישראלי כיום לגבי קניית הגז (קניה שנעשית עבור הציבור בעיקר ע"י חברת החשמל), מצבינו טוב יחסית לזו של האירופאים. במחיר של $6 ליחידת חום שמציעים לנו הספקים המקומיים, 10 BCM – צריכת הגז השנתית הצפויה של ישראל בשנים הקרובות -יעלו בערך 8 מיליארד ש"ח לשנה, לעומת קניה מרוסיה שהיתה עולה בערך 16 מיליארד ש"ח לשנה.
בנוסף לחיסכון לכיס הציבור, המדינה תקבל שני סוגי החזרים. ראשית  התמלוגים (בערך 11% מהמחיר, קרי 660 מיליון ש"ח לשנה), ולאחר בערך 10 שנים המדינה גם תתחיל לקבל "מס ששינסקי" (המדינה תתחלק עם הספקים 50-50 ברווחים). תנאים אלה גם חלים על ייצוא, ואם המדינה תאשר למשל ייצוא של 30 מיליארד ש"ח בשנה, המדינה תקבל 3 מיליארד ש"ח כתמלוגים, ולאחר כמה שנים תוספת מסים מחוק ששינסקי (לא ברור בדיוק כמה).
אבל לפני שנחגוג, כדאי לזכור פרט קטן, שהרי אנחנו לא במצב של האירופאים שזקוקים לגז המיובא ממדינה אחרת אלא אנחנו המייצרים והמייצאים, כמו רוסיה. ובהשווה לרוסיה, ולכל מדינה אחרת בעולם שיש בה משאבי גז משמעותיים, מצבינו נראה עגום. אף מדינה אחרת לא נותנת למונופול פרטי לקבוע את מחיר הגז לשוק המקומי ואף מדינה אחרת לא נותנת למונופול ליהנות מרווחים כפי שממשלת ישראל עומדת

לתת לשותפויות תמר ולוויתן.

גזפרום היא באמת דוגמא טובה להשוואה. היא מייצרת כ-500 BCM לשנה, מייצאת בערך 40%, ויושבת על עתודות גז שגדולות פי 50 מעתודות ישראל. בתוך רוסיה, החברה נאלצת למכור במחיר עלות בתוספת תמלוגי המדינה, בערך $2 ליחידת חום. ז"א שבתנאים אלו הציבור הרוסי היה חוסך על קניית 10 BCM (הצריכה הישראלית)  בערך 5 מיליארד ש"ח לשנה. וגם בישראל, ממשלה תקינה לא הייתה מאפשרת למונופול הגז לדרוש יותר.
בנוגע לגז לייצוא, גזפרום משלמת למדינה, בנוסף לתמלוגים, 30% מס ייצוא. על רווחי הייצוא, המדינה גובה מס הכנסה של 25%, ועל הרווחים לאחר מס, המדינה לוקחת 50% כשותף בחברה. בקיצור, על ייצוא של 30 מיליארד ש"ח לשנה, לפי הדוגמא לעיל, רוסיה הייתה מקבלת בערך 20 מיליארד ש"ח לשנה, 50% יותר ממה שישראל עומדת לקבל.
מה שברור זה שברקת, כמו עמיתיו בממשלה ובשותפויות תמר ולווייתן, לא מעונין להאיר את עיני הציבור למצבו העגום. אם מצבנו לא היה כה עצוב, הייתי משתעשע מיתר השטויות שמופיעות בכתבה כמו ההערה הבאה: "ייתכן כי העניין הרוסי בישראל נובע מהחשש מפני תחרות עתידית על השוק האירופי. במקרה כזה ייתכן שגזפרום תבקש לרכוש את הגז הישראלי בעצמה". כנרה שב"תחרות עתידית" ברקת מתכוון לאפשרות שארה"ב תייצא גז לאירופה. קשה לדמיין שתחרות זו תשפיע על הצורך של אירופה לייבא גז רוסי, אבל גם אם כן, איך ירידה בצורך האירופי ביבוא גז יכולה לגרום לצורך של רוסיה לקנות גז ישראלי??
2 תגובה עוד...

זכויות שמורות © 1996-2010 שיא תפוקת הנפט - Peak Oil Israel.
שיא תפוקת הנפט – Peak Oil Israel ביצוע שינוי תבנית ע"י היידה - קידום ובניית אתרים