Gas Export Issues

(לכתבה בעברית)

Israel's natural gas reserves have tremendous strategic and economic value. Strategically, the reserves can provide energy security that may be increasingly vital over the coming decades as oil and gas reserves become more scarce outside of Russia and OPEC nations.

The economic significance can be gauged by considering that the cost of importing fuel this year (coal, oil, and oil derivatives) will be roughly the same as the country's expenditures on national defense, that is, in the range of 15-18 billion dollars. Israel's gas reserves equal about 35 times the country's annual energy imports, that is, about 35 years of national defense expenditures. In short, more than $500 billion.

It may therefore seem incredible that the government may decide to allow gas exports of half or more of these gas reserves. However, such authorization is likely, especially as it would be merely the final stage in a process by which this key strategic resource has been transferred into private hands.

For the past 15 years, the Ministry of Infrastructures has issued gas licenses without tenders, for free and in secret, to partnerships established by a small group of well-connected individuals. But the mere granting of these licenses for free has not, by itself, been a gross misappropriation of public property, because the value of these licenses has been limited by two provisions in Israeli law. The first is the government's authority to set domestic prices. The second is the government's authority to limit exports (because without guaranteed export allowances, the licensees cannot risk investing in the infrastructure needed for exports).

Under domestic price regulation, by which the licensees would sell gas at its cost plus a reasonable mark-up, the $500 billion worth of gas would cost the Israeli public $40 billion or less,* meaning a net savings of about $460 billion. If half were exported, the country would lose half of this savings, or $230 billion.** If the government were planning on selling the right to export for $230 billion, this would be economically valid, though it would be a strategic mistake, given the national security risk of not having a long-term domestic energy source. However, the government is not only planning on giving away this right, but on giving it away almost for free.***

The decision on exports will be a test of whether the  government puts the country's long-term well-being and security first, or whether it prefers to further enrich the well-connected licensees. Moreover, the decisions will also be a test of the general public's concern for their country's future. Will the public, which only recently protested food and housing prices, demand responsible oversight of the country's energy wealth? Or will they permit, through apathy and indifference, the sale of their natural birthright?



*The $40 billion cost assumes a regulated price of $1.40/mmbtu (and reserves of 800 BCM). This price is more than enough to cover the capital and operating costs of gas production, as well as 11% royalties, as described in prior posts. This price would mean that the government would make very little revenue from the "Sheshinski tax" (which only hits its maximum of 45% of profits after the licensees make back 250% of their investment).  In other words, tax revenue would be limited to the country's 11% royalty on $40 billion (i.e., less than 1% of the $500 billion value of the gas).

**Unfortunately, the current government seems intent on not regulating prices, having approved the contracts of the Israel Electric Company and other customers at gas prices of $5.6 and more. If allowed for all future sales, this price would mean sales of $160 billion instead of $40 billion. About half of the $120 billion difference (i.e., $60 billion) would be returned as taxes under the Oil Profits Law (the Sheshinski tax). The country's total savings would then be $500 less $160, plus $60, or $400 billion, instead of the $460 that would be saved with regulation. If half were exported, the net savings from having domestic gas would be half of $400 billion, that is, $200 billion. The tax revenue from exports would be about $30 billion (the same as the tax revenue on domestic sales, a small detail in the Oil Profits Law), so the total savings from having domestic gas, plus the revenue from exports, would be about $230 billion.

***Note that with exports, approximately the same savings ($230 billion) is achieved whether or not there is domestic price regulation. In other words, if the government allows gas exports, it is no longer relevant whether or not there is local price regulation. Another way to describe this is that the tax revenue on exports would be no more than a return of the public's payment of windfall profits on domestic gas. There would be almost no true tax revenue made on exports considering that the domestic price should legally be regulated.

השאר תגובה עוד...

שחיתות בוטה

The Israeli government’s mismanagement of the country's gas industry is readily apparent from a table of the pricing regulations of other gas consuming nations, posted below. There are about 80 significant gas consuming nations (together consuming more than 99% of the world’s production). These nations can be categorized depending on whether they:
• Produce a surplus of gas for export–22 countries;
• Have no imports—9 countries;
• Have imports that amount to less than half of domestic consumption—12 countries; or
• Import most of their gas—36 countries.
The 36 countries that import most of their gas are forced to allow import prices to determine their national prices (i.e., pricing is import constrained). This is also true for EU gas producers Denmark and the Netherlands, which are required to operate openly with the rest of the EU market. (Although the 36 importing countries cannot regulate their domestic prices, most do improve their negotiating position with foreign suppliers by having a single government monopoly negotiate purchases.)

Of the 44 countries in the first three groups, 40 have government price regulation (either explicitly or by government contract), and three have free market competition–Australia, the U.S. and Canada (with the U.S. and Canada operating a common market). Of the 44 countries, Israel is the only stand-out, having neither local competition nor government price regulation. Israel requires gas purchasers to negotiate separate contracts from the private monopoly gas producer, as if the country were import constrained and thereby forced to purchase from a foreign exporter. Israel is one of the few countries in the world in which the primary gas producer is not a government company. Moreover, the gas producing partnership received its license essentially for free without even going through a competitive tender. Israel will be the only nation in the world to allow a private gas producing monopoly to earn monopoly windfall profits at the public's expense.

The only country in the group of exporters that  has significant coal imports is Malaysia, where the company profiting from the exports is the government owned NOC, Petronas. If Israel allows gas exports, the public will essentially be subsidizing the gas producers' profits by paying for coal imports.

Countries Producing Surplus

Level of gas independence Consumption 2010 (BCM) Country Gov Regulation(2007 Prices*)
1 >100% 414.1 Russia $1.2
2 >100% 136.9 Iran $0.4
3 >100% 45.5 Uzbekistan $0.5
4 >100% 45.1 Egypt $1.5
5 >100% 40.3 Indonesia $1.2
6 >100% 35.7 Malaysia $2.4
7 >100% 30.4 Australia local market
8 >100% 28.9 Algeria $2.0
9 >100% 25.3 Kazakhstan $1.3
10 >100% 22.6 Turkmenistan Fixed
11 >100% 22.0 Trinidad $1.9
12 >100% 20.4 Qatar $0.9
13 >100% 17.5 Oman $0.9
14 >100% 9.6 Nigeria $0.2
15 >100% 9.1 Colombia Fixed
16 >100% 6.6 Azerbaijan Fixed
17 >100% 6.1 Libya Fixed
18 >100% 5.4 Peru $1.6
19 >100% 4.1 Norway Netback
20 >100% 3.3 Brunei Fixed
21 >100% 3.3 Myanmar Fixed
22 >100% 2.7 Bolivia $1.5

Countries with No Imports

1 100% 83.9 Saudi Arabia $0.8
2 100% 39.5 Pakistan Fixed
3 100% 20.0 Bangladesh Fixed
4 100% 13.1 Bahrain $1.0
5 100% 9.4 Vietnam Fixed
6 100% 4.1 New Zealand gov contract
7 100% 3.2 Philippines Fixed
8 100% 1.3 Iraq gov contract
9 100% 1? Israel As if import constrained

Countries with Imports less than half of consumption                   

1,2 99% 777.2 US/Canada local market
3 89% 109.0 China $1.5
4 80% 68.9 Mexico fixed domestic
5 82% 61.9 India Gov contract, fixed domestic
6 84% 60.5 UAE $0.8
7 69% 45.1 Thailand $2.0
8 93% 43.3 Argentina $1.3
9 93% 30.7 Venezuela $1.3
10 54% 26.5 Brazil Gov contract, fixed domestic
11 81% 14.4 Kuwait $1.2
12 87% 7.1 Syria fixed domestic

Countries that meet most or all of need from imports

1 4% 94.5 Japan import constrained
2 36% 52.1 Ukraine import constrained
3 1% 42.9 South Korea import constrained
4 2% 39.0 Turkey import constrained
5 1% 19.7 Belarus import constrained
6 2% 12.1 Taiwan import constrained
7 0% 8.4 Singapore import constrained
8 35% 5.4 South Africa import constrained
9 29% 4.7 Chile import constrained
10 17% 2.4 Serbia import constrained
11 0% 3.3 Switzerland import constrained
12-36 35% 493.0 EU market import constrained

*International Gas Union, “Wholesale Gas Price Formation,” Report June 2011,
BP Statistical Review, 2011

השאר תגובה עוד...

שוקלת וועדת המחירים להמליץ לשרים להחיל פיקוח על משק הגז

"הוועדה סבורה כי קיים חשש שמחירי הגז הטבעי המתגבשים במשק אינם עולים בקנה אחד עם הצורך להבטיח איזון בין תשואה ראויה ליזם לבין האינטרס הצרכני."
אז אני שואל, איזה תשואה ראויה מגיעה ליזמים שקיבלו את הרשיונות בחינם, קיבלו את רוב המימון מבנקים זרים, והוציאו את העבודה לחברת נפט, מה שהמדינה היתה צריכה לעשות בעמצה?
"המלצת ועדת מחירים: הוועדה סבורה כי לאור הטעמים הכלכליים שצוינו לעיל, עליה לעקוב אחר התפתחות חוזי הקניה והמכירה של הגז הטבעי, כמו גם, לעקוב אחר כלל ההסכמים המתגבשים במשק זה…."
כנרא שמישהו מפעיל לחץ שהוועדה לא תפקח על המחיר, למרות הצורך הציבורי…

השאר תגובה עוד...

הערות לטיוטה המתגבשת של מסקנות ועדת צמח

מסקנותיה המתגבשות של ועדת צמח[1], המתירה לזכייני הגז לייצא את משאביה הטבעיים של ישראל, מיועדות למקסם את רווחי זכייני הגז ולהפקיר את רווחת הציבור גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. אם הוועדה הייתה לוקחת בחשבון את חובתה כגוף ציבורי לתועלת הציבור, היא לא הייתה מתעלמת לחלוטין מהנקודות הבאות:

1) אין באופק תחליף לגז כמקור אנרגיה למדינת ישראל. לפי המלצות הועדה, המדינה תוכל לנצל את חלקה בעתודות הגז עד 2040. ומה לאחר מכן? ללא פריצת דרך בתחום אספקת האנרגיה, התסריט הסביר הוא שמדינות העולם תתחלנה לשמור את משאבי האנרגיה שלהן לעצמן ויהיה למדינת ישראל הרבה יותר קשה – ויקר – לקנות דלקים מאובנים. כאשר עתיד המדינה תלוי במדיניות שנקבעה, אי אפשר להסתפק באמירה "יהיה בסדר". הועדה בחרה להתעלם מהגישה של "עניי עירך קודמים" ובחרה ב"זכייניך והלוביסטים שלהם קודמים". גם בהנחותיה בנוגע לקביעת כמות הגז שיישמר עבור השוק המקומי כשלה הועדה בהתייחסותה לעתודות אפשריות במאגרים כאל עתודות מוכחות, תוך העברת הסיכון הנגזר מהבדל "קטן" זה לציבור האזרחים בעתיד, ותוך הכנת הקרקע לועדת החקירה שתקום כשהגז יגמר "פתאום".

2) כדי להצדיק את מסקנותיה בחרה הועדה באופן מגמתי לבחון מדינות שמייצאות אחוז גדול מתפוקתן, תוך התעלמות מכך שהן מייצאות מכיוון שהן לחוצות להשיג מטבע זר (כמו מצרים, אינדונזיה, טרינידד, בנגלדש, מלזיה, אלג'יריה ולוב), או מכיוון שהן מחויבות לכך בשל היותן כפופות להסכמי סחר חופשי (כמו הולנד וקנדה). מדינות המפיקות גז ודומות לישראל הן מדינות שאינן לחוצות להשיג מטבע זר. מדינות אלה, מהן התעלמה הועדה, מגבילות ייצוא בצורה ניכרת עד כדי איסור יצוא גורף. מבין 26 המדינות שלהן עתודות גז דומות לאלו של ישראל או גדולות יותר, חצי מהן מייצאות פחות מ-30% מתפוקתן השנתית. שתים עשרה מדינות שומרות עתודות של 70 שנה או יותר. לאחר שייגמר הגז אצלנו, נצטרך כמו יתר העולם לפנות למדינות אלה (רוסיה, אזרביג'ן, לוב, סעודיה, האמירויות הערביות, כווית, ניגריה, טורקמניסטאן, איראן, קטאר, ונצואלה ועיראק). גם אם יחסינו עם המדינות האלה ישתפרו ב-25 השנים הבאות, הביקוש לגז יעלה את המחיר באופן משמעותי ביותר.

3) שימור הגז יהווה גידור סיכון (hedge) כנגד עליית מחירי חומרי גלם בשוק העולמי בשנים הבאות. הגז יהיה הרבה יותר מועיל למטרה זו מאשר כסף בקרן, גם כזו שתנוהל באופן עצמאי יחסית על ידי בנק ישראל.

4) אישור יצוא מעודד את הזכיינים לקבוע מחירים גבוהים עבור שוק המקומי ואינו יכול לעודד תחרות בשוק המקומי. בפועל, תחרות אינה חיונית, מכיוון שעל הממשלה ליישם את 'חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים' ולקבוע מחיר גז לשוק המקומי הלוקח בחשבון רווח יזמי סביר. לפי הנתונים שסופקו לועדת ששינסקי, עלות התפוקה תהיה פחות מדולר למיליון יחידות חום בריטיות (mmbtu), בעוד שהממשלה עומדת לאשר זכיינים לקבל מהצרכנים הישראלים, בעיקר דרך חברת החשמל, מחיר הגבוה מ- $6 ל-mmbtu.

5) קצב גידול הצריכה של הגז בישראל יכול להיות מהיר בהרבה מזה של תחזית הועדה (2.2% בשנה). אם למשל יקבע מחיר סביר לשימוש תעשייתי בגז, אין סיבה שלא תפותח תעשייה לכימיקלים חיוניים כמו מתנול ואמוניה שהמדינה כיום צריכה לייבא מחו"ל.

6) גז לתעשייה המקומית, המסוגל לספק תעסוקה וצמיחה כלכלית, שווה למדינה הרבה יותר מאשר הרווחים הצפויים ממיסוי על ייצוא. כדי לפצות את המדינה על הפסד התועלת הצפויה משימוש בגז בארץ (בטווח הקצר והארוך) יש לחייב תוספת מס על ייצוא, כנהוג למשל ברוסיה.

7) הועדה, בנסותה להצדיק את היצוא, מציינת כי קיימים רווחים פוליטיים מיצוא הגז. אם כך המדינה, ולא הזכיינים, היא זו שצריכה לסגור את חוזי היצוא.

בטווח הקצר המדינה, באמצעות חברת החשמל (קרי על-ידי מימון של האזרח הפשוט), עומדת לשלם מיליארדי שקלים כל שנה על התייקרות הגז המקומי שהוא למעשה רכושה, כל זאת על מנת להגדיל את רווחי הזכיינים מיצוא. בטווח הארוך, ישנו סיכון סביר שנישאר ללא מקור אנרגיה עיקרית.

פקידי משרד האנרגיה האמורים להיות משרתי הציבור ומייצגי האינטרסים שלו, נתנו את רשיונות חיפוש הגז בחינם, בהיחבא, לחבורה של מקורביהם בתעשייה, ללא מכרזים פתוחים וללא דרישה שהמדינה והאזרחים יקבלו חלק הוגן מהערך של משאבי הטבע שלהם. חלוקת רשיונות בצורה חסרת היגיון וחסרת הגינות בסיסית זו היא בבחינת חלב שנשפך. לכך עומדים להתווסף כעת היתר היצוא, וההיתר לזכיינים לקבוע את המחיר לשוק המקומי במחיר מונופוליסטי. שני אלה אינם חלק מהרשיון המקורי, ובידי הועדה לעשות מעשה ולהשאיר לפחות חלק מהסוסים בתוך האורווה.



3 תגובה עוד...

זול או יקר? כדאי לזכור פרט קטן…

לפני כשבוע, כתב גלובס לעניני אנרגיה, עמירם ברקת, פירסם כתבה על ה"מזל" שיש לישראל שספק הגז שלה (שותפויות תמר ולוויתן) גובה מלקוחותיו הישראליים רק חצי המחיר שגזפרום הרוסית גובה מלקוחותיה באירופה:

ואכן, מבחינת התנאים המוצעים לציבור הישראלי כיום לגבי קניית הגז (קניה שנעשית עבור הציבור בעיקר ע"י חברת החשמל), מצבינו טוב יחסית לזו של האירופאים. במחיר של $6 ליחידת חום שמציעים לנו הספקים המקומיים, 10 BCM – צריכת הגז השנתית הצפויה של ישראל בשנים הקרובות -יעלו בערך 8 מיליארד ש"ח לשנה, לעומת קניה מרוסיה שהיתה עולה בערך 16 מיליארד ש"ח לשנה.
בנוסף לחיסכון לכיס הציבור, המדינה תקבל שני סוגי החזרים. ראשית  התמלוגים (בערך 11% מהמחיר, קרי 660 מיליון ש"ח לשנה), ולאחר בערך 10 שנים המדינה גם תתחיל לקבל "מס ששינסקי" (המדינה תתחלק עם הספקים 50-50 ברווחים). תנאים אלה גם חלים על ייצוא, ואם המדינה תאשר למשל ייצוא של 30 מיליארד ש"ח בשנה, המדינה תקבל 3 מיליארד ש"ח כתמלוגים, ולאחר כמה שנים תוספת מסים מחוק ששינסקי (לא ברור בדיוק כמה).
אבל לפני שנחגוג, כדאי לזכור פרט קטן, שהרי אנחנו לא במצב של האירופאים שזקוקים לגז המיובא ממדינה אחרת אלא אנחנו המייצרים והמייצאים, כמו רוסיה. ובהשווה לרוסיה, ולכל מדינה אחרת בעולם שיש בה משאבי גז משמעותיים, מצבינו נראה עגום. אף מדינה אחרת לא נותנת למונופול פרטי לקבוע את מחיר הגז לשוק המקומי ואף מדינה אחרת לא נותנת למונופול ליהנות מרווחים כפי שממשלת ישראל עומדת

לתת לשותפויות תמר ולוויתן.

גזפרום היא באמת דוגמא טובה להשוואה. היא מייצרת כ-500 BCM לשנה, מייצאת בערך 40%, ויושבת על עתודות גז שגדולות פי 50 מעתודות ישראל. בתוך רוסיה, החברה נאלצת למכור במחיר עלות בתוספת תמלוגי המדינה, בערך $2 ליחידת חום. ז"א שבתנאים אלו הציבור הרוסי היה חוסך על קניית 10 BCM (הצריכה הישראלית)  בערך 5 מיליארד ש"ח לשנה. וגם בישראל, ממשלה תקינה לא הייתה מאפשרת למונופול הגז לדרוש יותר.
בנוגע לגז לייצוא, גזפרום משלמת למדינה, בנוסף לתמלוגים, 30% מס ייצוא. על רווחי הייצוא, המדינה גובה מס הכנסה של 25%, ועל הרווחים לאחר מס, המדינה לוקחת 50% כשותף בחברה. בקיצור, על ייצוא של 30 מיליארד ש"ח לשנה, לפי הדוגמא לעיל, רוסיה הייתה מקבלת בערך 20 מיליארד ש"ח לשנה, 50% יותר ממה שישראל עומדת לקבל.
מה שברור זה שברקת, כמו עמיתיו בממשלה ובשותפויות תמר ולווייתן, לא מעונין להאיר את עיני הציבור למצבו העגום. אם מצבנו לא היה כה עצוב, הייתי משתעשע מיתר השטויות שמופיעות בכתבה כמו ההערה הבאה: "ייתכן כי העניין הרוסי בישראל נובע מהחשש מפני תחרות עתידית על השוק האירופי. במקרה כזה ייתכן שגזפרום תבקש לרכוש את הגז הישראלי בעצמה". כנרה שב"תחרות עתידית" ברקת מתכוון לאפשרות שארה"ב תייצא גז לאירופה. קשה לדמיין שתחרות זו תשפיע על הצורך של אירופה לייבא גז רוסי, אבל גם אם כן, איך ירידה בצורך האירופי ביבוא גז יכולה לגרום לצורך של רוסיה לקנות גז ישראלי??
2 תגובה עוד...

מכה שניה לציבור, השלישית בדרך

אחרי שהמדינה חילקה רשיונות גז בחינם לקבוצות לא ראויות (בין היתר מכוון שהן אינן חברות שיכולות לממן את הפיתוח), המכה השניה לציבור הגיעה היום, כאשר גורמי ממשלה הצליחו להכריח את חברת החשמל לסגור חוזה לטווח ערוך לפי מחיר מונופולוסיטי, דבר שיגרום להעברת מיליארדים מכיס הציבור לכיסים של הטייקונים:

והמכה השלישית בדרך: ישראל תתיר יצוא של גז טבעי – בהתאם לגודל הרזרבות

כפי שהוסבר בפוסט הקודם, מחיר הגז בשוק תחרותי בתוך ישראל היה צריך להיות פחות מ-$2.  כשגילו את מאגר תמר בסריקה סייסמית ב-2001, מחיר הגז שהזכיינים ציפו לקבל היה מחיר הגז שהיה more info

נפוץ ברוב העולם, שהיה בערך $2.5 לmmBTU.  לפי הערכות של BG (לפי דו"ח השנתי מ-2001), המחיר הזה היה אמור להישאר קבוע (במונחים נורמליים) לכל המשך העשור.  בפועל, המחירים עלו הרבה (ודלקים חלופים עלו עוד יותר), אבל העלויות לא. בארץ לא היצלחנו לייצר משק גז תחרותי, וגם לא נצליח לייצר אותו בעתיד, אבל זא לא מצדיק מתן מיליארדים לזכיינים, כאילו שאנחנו קונים את הגז ממדינה זרה.

עגב, הזכיינים שקיבלו את הזכויות של BG (דור, ישרמקו, וקבוצות דלק) לא שילמו על הזכויות האלה. BG פרשה ב-2005 בהיעדר לקוחות כאשר המדינה הביעה העדפה בקניית גז ממצרים.

השאר תגובה עוד...

ניהול אחראי של משאבי הגז של ישראל

לאור העובדה שתגליות גז משמעותיות התגלו מול חופי ישראל כבר בסוף שנות התשעים, ובמיוחד לאחר אישוש התחזיות האופטימיות בשדות "תמר" ו"לוויתן" במהלך שלוש השנים האחרונות, ניתן היה לצפות שהממשלה תיישם מדיניות המעמידה בראש סדר העדיפויות את התועלת ארוכת הטווח של הציבור ממשאב חיוני זה.

אבל למרבה הצער הממשלה מאפשרת למועצת הנפט במשרד האנרגיה להמשיך לעבוד תחת כללים מיושנים הפועלים בעיקר לטובת מספר מצומצם של אנשי עסקים מקושרים[¹]. המשרד ממשיך להנפיק רישיונות פיתוח בחינם, ללא מכרז, לקבוצות שנשלטות ע"י שותפים שהתאמתם לזכיה ברישיון מסתכמת בעיקר ביכולתם ליצור את קשריהם עם המשרד[²] . אמנם הושג הסדר מסוים ברפומה במס, "מס ששינסקי", אולם סוגיות משמעותיות יותר, כמו הבטחת מחירים סבירים לצרכנים ואספקת אנרגיה בטווח הארוך, עדיין נשארות באוויר. גם תחום הרגולציה והאכיפה הבטיחותית והסביבתית על הקידוחים הוזנח עד כה [³].

החלוקה החינמית של רישיונות מנומקת בתואנה של "יצירת שוק חופשי". לשוק החופשי יש אכן יתרון על שוק לא תחרותי: כניסה חופשית של יצרנים לזירה מובילה כמעט תמיד לירידת מחירים לכיוון עלויות הייצור האמיתיות. התחרות גם מעודדת התייעלות, הגורמת בדרך כלל להורדת מחירים נוספת. אולם בפועל, כשמדובר בשווקי הגז בעולם, שוק חופשי מקומי לרוב קשה עד בלתי אפשרית להשגה (גם במדינות עשירות מבחינת עתודות גז), בפרט כאשר מדובר במשאב אסטרטגי למדינה, שקצב תפוקתו חייב להיות סדיר ומובטח מצד אחד, ומותאם לשיקולים פוליטיים מצד שני.

לכן, מבין 40 המדינות המובילות בהפקת גז טבעי, רובן המכריע בוחר באחת משתי אפשרויות: פיקוח על מחיר הגז או הפקדת תהליך ההפקה בידי חברת אנרגיה לאומית (שכל רווחיה חוזרים למדינה), או שילוב בין השנייים [4]. בקיצור, באין יכולת להפעיל שוק חופשי אמיתי, מסתפקות רוב המדינות בפיקוח על המחיר כך שישקף את המחיר שהיה מושג תחת תנאים אידיאליים של שוק חופשי.

בישראל, כמו במדינות אלו, לא ניתן לבסס שוק חופשי אמיתי. אם הממשלה תגביל את יכולת הייצוא של היזמים, שותפות תמר תסגור חוזים לטווח ארוך שימנעו מיזמים אחרים להיכנס לשוק ולכן תפעל דה-פקטו כמונופול. אם הממשלה תאפשר לזכייני הרשיונות לייצא גז ללא פיקוח מחירים, בן-לילה המחיר המקומי ישתווה למחיר הגלובלי שהינו יקר בהרבה מעלות ההפקה המקומית.

בשותפות תמר העריכו את עלות הפרויקט בפחות מ- 50 מיליון דולר למיליארד מ"ק [5], קרי פחות מ-$1.5 ל-mmBTU. אולם בחוזים ארוכי הטווח של תמר מול חברת החשמל ולקוחות אחרים מדובר על מחירים הגבוהים מ-$5 ל-mmBTU, כך שבפועל ניתן להבין שלא היזמים ולא הלקוחות (בראשם חברת החשמל שעלויותיה נופלות בסופו של דבר על הציבור) מצפים באמת לשוק חופשי ותחרותי בשנים הקרובות. במחירים המנופחים שמציבים היום (מחירים שמשקפים לא את העלויות אלא את המחירים העולמיים), הרווח לאחר מס של שותפות תמר (גם עם הפעלת "מס ששינסקי") יכול להגיע לעשרות מיליארדי דולר על חשבון הכיס של הציבור הישראלי [6]. בתנאים אלה, החזר ההשקעה הצפוי לשותפות גבוה בהרבה מהנהוג בתעשייה בשאר העולם.

בהתחשב בכך ששוק חופשי אמיתי אינו בר-השגה, ממשלת ישראל צריכה לאכוף מחירים הוגנים לצרכנים המקומיים במקום לאפשר למונופול תמר לקבוע מחירים מקומיים לפי מחירי חו"ל. פיקוח על מחיר הגז גם יאפשר לחברת החשמל (הצרכן המרכזי) לשמר מחירים נמוכים לצרכנים ויקל על עול החובות שלה (שכמובן גם נופל בסופו של דבר על הצרכן הישראלי).

למדינה כדאי גם לקבוע מס על צריכת אנרגיה על-מנת לעודד חסכון, ולנתב את התקבולים ממנו לקרן רווחה לאומית. למרות ההשיג של אישור מס ששינסקי בשנה שעברה, חייבים להודות שהקרן שאמורה לקלוט את התקבולים היא מעין עלה תאנה שמלבין מחירי גז גבוהים לציבור ורווחים אסטרונומיים ליזמים.

בהקשר ליצוא, ישראל מוכרחה ללמוד מהטעויות של בריטניה, איטליה, רומניה ומדינות נוספות, הניצבות כיום בפני ירידה מתמשכת ביכולת ההפקה בעוד שמשק האנרגיה שלהן מבוסס יותר מתמיד על גז טבעי. יצוא גז אינו יכול לעודד תחרות מקומית, ולכן לא רק שהוא מיטיב עם הזכיינים על חשבון האינטרס הציבורי בטווח הקצר, הוא גם מסכן את הבטחון האנרגטי של אזרחי ישראל בטווח הארוך. קרן רווחה לאומית המבוססת על התקבולים ממס ששינסקי לא תפצה את הדורות הבאים על אובדן הבטחון האנרגטי בטווח הארוך.

עם הירידה הצפויה בתפוקת הנפט העולמית, חשיבותו של הגז הטבעי תלך ותגדל. יצואניות הגז בעולם צפויות לעמוד בפני לחצים הולכים וגוברים של צריכה מקומית, והן צפויות להגביל את היצוא ולגרום לעליית מחירים משמעותית בשווקי הסחר העולמי. עתודות הגז של ישראל יהפכו לנכס חיוני עבור הבטחון והרווחה של כולנו. אם נאפשר יצוא חופשי היום, הזכיינים ירוויחו הון עתק בטווח הקצר, ויתכן שגם ידרשו פיצוי של מיליארדים נוספים אם וכאשר ישראל תתעשת ותטיל בעתיד מגבלה על היצוא. על כן היתרי יצוא צריכים להיות מוענקים בזהירות, עם מטרות ומגבלות מוגדרות היטב (יתכן שכדאי להגביל יצוא למטרות של יחסי חוץ, כמו שהוצע כאן, כאשר גם למטרה זו תידרש התערבות המדינה בקביעת מחירי היצוא).

במסגרת החוק הבינלאומי מדינות מחויבות לנהל את משאבי הטבע שלהן באופן שייטיב עם רווחתם של התושבים ובהתאם לעקרון של שמירה על זכויות ורווחת הדורות הבאים [7]. אולם המדיניות של ממשלת ישראל בעשור האחרון הובילה להעדפה ברורה של מספר אנשי עסקים מקושרים היטב על פני האינטרס הציבורי, כאשר היא מכשירה כלים שונים שיאפשרו ליזמים לגבות מהציבור מחירי אנרגיה גבוהים ולכלות את משאבי הטבע שלנו בקצב שיא. התבוננות מפוכחת על העתיד וניהול אחראי משמעותם יישום של פיקוח ארוך-טווח על מחיר הגז, הגבלות על יצוא, והקמת רשות מקצועית וחזקה לפיקוח על ההיבטים הבטיחותיים והסביבתיים של הקידוחים.


[¹] הבולט מביניהם, יצחק תשובה, מחזיק בכ- 13% מקידוח תמר וב- 19% מקידוח לוויתן דרך שרשור חברות אחזקה.

[²] השותפויות המוגבלות השולטות ברשיונות הגז חסרות לא רק את הטכנולוגיה והידע לפתח את שדות הגז בעצמן אלא חסרות גם את המשאבים הפיננסים שכביכול מצדיקים את השתתפותם, ולראיה הקשיים המתמשכים של השותפויות בתמר לקבל הלוואות מהמערכת הבנקאית כדי לממן את התקדמות הפיתוח. הן בוודאי לא תהיינה מסוגלות להקצות משאבים משמעותיים עבור שיקום אקולוגי ופיצויים לנפגעים במקרה של גרימת נזק סביבתי משמעותי (סיכון לא זניח בהתחשב בהיסטוריה הבעייתית של קידוחים תת-מימיים בעשורים האחרונים).

[³] התחום היחיד שקיבל תשומת לב מרבית הינו אבטחת המתקנים מפני תקיפות של גורמים עוינים – אולם גם כאן הזדרזה המדינה להעמיד את טובת היזמים לפני הציבור הרחב, והתחייבה לשלם את הוצאות האבטחה באופן מלא מכיסה, ללא כל השתתפות מצד היזמים.

[4] רק בשלוש מדינות – ארה"ב, קנדה ואוסטרליה –  תחרות אמיתית קובעת את מחירי הגז, לטובת הצרכנים. וכמובן, מדינות אלה גם מסדירות תחרות במתן הרשיונות, סידור שאצלם, בניגוד לישראל, מעשיר את קופת המדינה.

[5] החישוב מבוסס על הערכות שניתנו לוועדת ששינסקי: תפוקת הפרויקט 250 BCM, תקופת הפרויקט 30 שנה, הוצאות פיתוח (הוצאות לפני תחילת ההפקה) 3.25 מיליארד דולר (13 מיליון דולר ל-BCM), והוצאות  תפעוליות ואחרות במשך הפרויקט 3.1 מיליארד דולר (12 מיליון דולר ל-BCM).   עלות הכסף שמושקע (אפשר לחשב כריבית על החזר הלוואה ל-30 שנה), תעלה בערך 20  מיליון דולר ל-BCM, לפי חישוב לפי רבית של  7%, כך שסך הכל העלות, כולל עלות הכסף, תהיה בערך 45 מיליון דולר ל-BCM.

[6] במחיר של $5.5 ל-mmBTU, הרווח המונופוליסטי יהיה בערך 120 מיליון דולר ל-BCM. צריכת הגז של המדינה, בעיקר להפקת חשמל, תעלה ל-10 BCM לשנה עד 2014, וצפוי להגיע תוך 20 שנה ל-20 BCM או יותר.   אם תהיה הצמדת למשך זמן למחירים עולמיים במקום הצמדה לעלויות (שתוסג בתנאי תחרות אמיתיים או דרך פיקוח), המחיר יכול לטפס עם השנים בעשרות וגם במאות אחוזים כפי שקרה בעשור האחרון.

[7] ראו לדוגמא את ההחלטות הבאות של מועצת האו"ם:

(U.N. Resolution on Permanent Sovereignty over Natural Resources (1962

(The Stockholm Declaration of the U.N. Conference on the Human Environment (1972

5 תגובה עוד...

התמכרות להתפלה

ראשית – הקדמה קצרה בנושא משק המים בישראל מתוך נייר שכתבתי עבור "ידידי כדור הארץ המזרח התיכון" לפני מספר חודשים.

במשך שנים רבות סבל משק המים הישראלי ממחסור חמור במים שפירים טבעיים והוא התקשה לספק את הביקושים הגדלים משנה לשנה. לאורך רוב התקופה שבין 1970-2000, כתוצאה מגידול האוכלוסיה והעליה ברמת החיים, ישראל שאבה מים שפירים בקצב גבוה מקצב ההתחדשות הטבעית שלהם:

אף על פי שכמות המשקעים הממוצעת בישראל עומדת על כ-5,300 מיליון מטר קוב בשנה (מלמ"ש; OECD 2010: 15), מרבית המשקעים הללו מתאדים, זורמים לים או נצרכים ע"י צמחיה ובעלי חיים. בשנים האחרונות רק 1,200 מלמ"ש נגר עילי בממוצע מוצאים את דרכם לאקוות השונות ולכנרת, ומחדשים את המלאי הטבעי שמשמש כבסיס צריכת המים של תושבי המדינה (רשות המים 2010[ב]: 17). הביקוש למים שפירים גדל ב-150% בין 1958 (1,300 מלמ"ש) ל- 1985 (2,000 מלמ"ש), דבר שגרם לדלדול חריף של מי התהום. בתגובה לכך יזמה הממשלה בשנות השמונים תוכנית מקיפה לטיפול בשפכים לצורך הסבתם למי קולחין לשימוש חקלאי. תוכנית זו הצליחה להוריד באופן הדרגתי את היקף השאיבה של המים השפירים בחזרה ל-1,500 מלמ"ש, אולם המשך גידול האוכלוסיה, העליה ברמת החיים והירידה בהיקף המשקעים אילצו את הממשלה בסוף שנות התשעים להכריז על תוכנית מקיפה נוספת להצלת משק המים, הפעם באמצעות התפלה מאסיבית של מי ים.

המחסור במים מאלץ את ישראל להסתמך על מזון מיובא המספק כ-80% מהתצרוכת הקלורית של תושביה (נכון לשנת 2000; Shuval 2007: 136). על מנת לאפשר מבחינה תיאורטית משק מזון אוטארקי, מדינה זקוקה ל- 1,000 מ"ק מים לנפש בשנה (הממוצע העולמי עומד על 1,700). לישראל יש נכון לשנת 2000 כ- 250 מ"ק לנפש בשנה בלבד (ולפלסטינים – 80; OECD 2010: 15-6). לפיכך המזון המיובא לישראל כולל גידולים הדורשים כמויות גדולות של מים כמו דגנים, קטניות, סוכר, שמן, אורז, תירס, בשר, פירות ומזון לבעלי-חיים (Shuval 2007: 136; משרד החקלאות 2010: 55). בניגוד לכל הגידולים הללו, מספיקה כמות קטנה יחסית של מים (25 מ"ק לנפש בשנה) כדי לגדל ירקות טריים בהיקף הצריכה של תושב ממוצע (Shuval 2007: 136). מסיבה זו המגזר החקלאי מסוגל לספק לשוק המקומי תוצרת שופעת של ירקות טריים.

על אף התלות של המשק הישראלי בכמויות גדולות של מזון מיובא, המגזר החקלאי המקומי מצליח במקביל לשווק נתח נכבד מהתוצרת שלו לשווקים בחו"ל. כ-25% מהתוצר החקלאי (המהווים כ-50% מתוצר החקלאות הצמחית) מיוצא לשווקים בחו"ל (בעיקר לאירופה; משרד החקלאות 2010: 55).

בספרות המחקרית קיים עיסוק נרחב בקשר ההדוק שבין סחר במזון לצריכת מים (למשל Shuval 2007). כמות המים הכוללת שהושקעה בתהליך ייצור המזון מכונה 'מים וירטואליים' (משום שהם אינם בולטים לעין כאשר מתבוננים על התוצר הסופי בלבד). במונחים אלה ישראל היא יבואנית גדולה של מים וירטואליים, שכן במזון שהיא מייבאת מדי שנה גלומים מעל 750 מ"ק מים לנפש בשנה. בנוסף לכך ניתן לאמר שהמגזר החקלאי מייצא מים וירטואליים הגלומים במזון המשווק לחו"ל. לפי מחקרים שונים היקף המים המיוצאים דרך התוצרת החקלאית עומד על 250-300 מלמ"ש (כ-25% מכלל צריכת המים בחקלאות) – כמות זהה למים שהותפלו ב-2010 במתקני ההתפלה המרכזיים באשקלון, פלמחים וחדרה. גם אם ניקח בחשבון שחלק מהמים השפירים שמשמשים להשקיית הגידולים הללו מצליחים לחלחל בחזרה לאוגר הטבעי, ושחלק ממי ההשקיה של הגידולים הללו הם מי קולחין שאינם ראויים לשתיה, בכל זאת מדובר על צריכה של כמות משמעותית של מים שפירים שמחייבת לייצר במקומם מים מותפלים בעלות כלכלית וסביבתית גבוהה.

תוכנית אב ארוכת הטווח של רשות המים

בימים אלו שוקדת רשות המים על הכנת תוכנית אב ארצית למשק המים לארבעת העשורים הבאים (עד שנת 2050). הכנת התוכנית נמצאת עדיין בשלבי כתיבה, אך מטיוטת המסמך ניתן להבחין בבירור בקווי המתאר המרכזיים (רשות המים 2010[ב]). במוקד התוכנית עומד שינוי משמעותי בגודל האוכלוסיה שצורכת את המים השפירים שמיוצרים בישראל – הן האוכלוסיה הישראלית שצפויה לגדול מ-7.6 מיליון בשנת 2010 ל-15.6 מיליון עד שנת 2050 (גידול של 105%), והן האוכלוסיה הירדנית והפלסטינית שישראל מספקת להן חלק מהמים השפירים שהן צורכות. כתוצאה מהגידול הדמוגרפי בשלושת המדינות הביקוש הכולל למים שפירים המיוצרים בישראל צפוי לעלות מ-1,500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-2,500 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 66%). במקביל, היצע המים השפירים הטבעיים צפוי לרדת מ-1,200 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,020 מלמ"ש בשנת 2050 (הפחתה של 15%) כתוצאה משינוי אקלים, ירידה צפויה באיכות המים כתוצאה משאיבת-יתר והמלחת בארות וכן כתוצאה מתהליכי עיור ופירבור. את הפער העצום הזה בין הביקוש להיצע ממליצה רשות המים לספק באמצעות הרחבה מאסיבית של היקף ההתפלה, מ-300 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,600 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 433%; שם: 19,23). המשמעות של המלצה זו היא שבשנת 2050 רוב משק המים השפירים יבוסס על מים מותפלים (כ- 60%), בעוד שהמים השפירים הטבעיים יספקו רק כ- 40% מהביקוש. על אף שהאוכלוסיה צפויה לגדול במעל 100%, הביקוש למים שפירים צפוי לגדול רק ב-66% הודות לצמצום הביקוש לצריכה פרטית וציבורית (ירידה של 5% לנפש), עליה מתונה מאוד (20%) בביקוש של המגזר התעשייתי למים שפירים, וירידה במכסת המים השפירים שיוקצו לחקלאות מ-500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-350 מלמ"ש בשנת 2050 (ירידה של 30%).


משרד החקלאות ופיתוח הכפר. 2010. אסטרטגיה לפיתוח בר קיימא במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. זמין בכתובת:,frameless.htm?NRMODE=Published [תאריך גישה אחרון: מאי 10, 2011].

רשות המים. 2010[א]. טבלאות תעריפי מים וביוב – תעריפים לצרכני ספקים מקומיים ותאגידים – 1.7.2010. ירושלים: רשות המים.

רשות המים. 2010[ב]. תוכנית אב ארצית ארוכת טווח למשק המים: מסמך מדיניות [מהדורה 2 – טיוטא לדיון]. זמין בכתובת: [תאריך גישה אחרון: מאי 10, 2011].

Fischhendler, Itay. 2008. Institutional Conditions for IWRM: The Israeli Case. Ground Water 46(1): 91-102.

Organisation for Economic Co-operation and Development (OECD). 2010. The Environmental Performance of Agriculture. Chapter 3 from OECD Review of Agricultural Policies: Israel 2010. Paris: OECD.

Shuval, Hillel. 2007. 'Virtual Water' in the Water Resource Management of the Arid Middle East. In Water Resources in the Middle East: Israel-Palestinian Water Issues – From Conflict to Cooperation, ed. H. Dwiek & H. Shuval, 132-139. Berlin: Springer.



  • מאז שנת 1970 צריכת המים שלנו אינה בת-קיימא – אנחנו צורכים מים מתוקים בקצב שגבוה מקצב ההתחדשות הטבעית שלהם בכנרת ובאקוויפרים.
  • האוכלוסיה שלנו מכפילה את עצמה בכל 40 שנה פחות או יותר.
  • אנחנו תלויים לחלוטין ביבוא רוב המזון שלנו כי לא יורד פה מספיק גשם לנפש.
  • המדינה שלנו צפויה להפוך לחמה ומדברית יותר כתוצאה משינוי אקלים (הנגרם כתוצאה משריפת דלקים מחצביים).
  • ה"פתרון" – הפקדנו את המשאב הכי חיוני שלנו, מי שתיה, בידי טכנולוגיה שתלויה בדלקים מחצביים.
  • מאגרי הגז שגילינו לא יחזיקו יותר מכמה עשורים אם הממשלה תאשר ליזמים לנזל את הגז ולייצא אותו (התרחיש הסביר)

שורה תחתונה – התרחיש הסביר הוא שישראל ב-2050 תהיה מדינה צפופה, חמה ומיוזעת, שבה 15 מיליון נפש צריכים לשלם הרבה מאוד על מים, מזון ואנרגיה – הרבה יותר ממה שהם משלמים עליהם היום. חבל שהנושאים האלה לא נמצאים אפילו בשולי הדיון הציבורי, בעוד שקצב גידול האוכלוסיה אצלנו רק הולך וגדל (למרות שהוא כבר היום הכי גבוה בעולם המערבי).

תגובה אחת עוד...

תחזיות עבר של הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה

יש ארגון שנקרא הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה. מדיניות האנרגיה של כל המדינות מסתמכת על הדו"חות והתחזיות שלהם. הנה התחזיות שלהם מהעשור האחרון לתפוקת נפט:

Source: International Energy Agency annual World Energy Outlook, 2000-2010

יש שני דברים להגיד על הגרף הזה שעבדכם הנאמן הכין:

1. מזהים את המגמה? אני מעריך שהתחזיות הבאות יראו ככה:

2. חבל על הכסף שמבזבזים על המוסד המושחת הזה שלא עומד בלחץ של הממונים עליו וצובע את העתיד בורוד, תוך שהוא מתכחש באופן קבוע לעבודה מקצועית של גיאולוגים בלתי-תלויים שחזו בהצלחה את שיא תפוקת הנפט (אף על פי שלאט לאט הוא נאלץ להתיישר על פיהם).



השאר תגובה עוד...

נפט וצמיחה כלכלית

האם יש קשר בין נפט לצמיחה כלכלית?

אנחנו יודעים שבכל פעם שמחיר הנפט עולה בחדות, העולם חווה מיתון כלכלי:


דרך אחרת להסתכל על זה היא להשוות את הצמיחה הגלובלית בתפוקת נפט לצמיחה הגלובלית (הריאלית) בתמ"ג:


ובכלל, מעניין לראות (אני לפחות הופתעתי) שהצמיחה הכלכלית בכל העולם נמצאת במגמת ירידה כבר כמה עשרות שנים:


אין כאן הוכחה של סיבתיות – ברור שירידה בתמ"ג מקטינה גם היא את הביקושים לנפט, ולא רק להיפך. אבל מי שמבסס די טוב את הסיבתיות בין מחיר הנפט לצמיחה כלכלית הוא הכלכלן ג'יימס המילטון. הנייר האחרון שלו בנושא נמצא כאן.


השאר תגובה עוד...

זכויות שמורות © 1996-2010 שיא תפוקת הנפט - Peak Oil Israel.
שיא תפוקת הנפט – Peak Oil Israel ביצוע שינוי תבנית ע"י היידה - קידום ובניית אתרים css.php