לאור העובדה שתגליות גז משמעותיות התגלו מול חופי ישראל כבר בסוף שנות התשעים, ובמיוחד לאחר אישוש התחזיות האופטימיות בשדות "תמר" ו"לוויתן" במהלך שלוש השנים האחרונות, ניתן היה לצפות שהממשלה תיישם מדיניות המעמידה בראש סדר העדיפויות את התועלת ארוכת הטווח של הציבור ממשאב חיוני זה.

אבל למרבה הצער הממשלה מאפשרת למועצת הנפט במשרד האנרגיה להמשיך לעבוד תחת כללים מיושנים הפועלים בעיקר לטובת מספר מצומצם של אנשי עסקים מקושרים[¹]. המשרד ממשיך להנפיק רישיונות פיתוח בחינם, ללא מכרז, לקבוצות שנשלטות ע"י שותפים שהתאמתם לזכיה ברישיון מסתכמת בעיקר ביכולתם ליצור את קשריהם עם המשרד[²] . אמנם הושג הסדר מסוים ברפומה במס, "מס ששינסקי", אולם סוגיות משמעותיות יותר, כמו הבטחת מחירים סבירים לצרכנים ואספקת אנרגיה בטווח הארוך, עדיין נשארות באוויר. גם תחום הרגולציה והאכיפה הבטיחותית והסביבתית על הקידוחים הוזנח עד כה [³].

החלוקה החינמית של רישיונות מנומקת בתואנה של "יצירת שוק חופשי". לשוק החופשי יש אכן יתרון על שוק לא תחרותי: כניסה חופשית של יצרנים לזירה מובילה כמעט תמיד לירידת מחירים לכיוון עלויות הייצור האמיתיות. התחרות גם מעודדת התייעלות, הגורמת בדרך כלל להורדת מחירים נוספת. אולם בפועל, כשמדובר בשווקי הגז בעולם, שוק חופשי שיקבע מחירים נמוכים לצרכן (כאשר ליצרנים המטרה הפוכה), לרוב קשה עד בלתי אפשרית להשגה, בפרט כאשר מדובר במשאב אסטרטגי למדינה, שקצב תפוקתו חייב להיות סדיר ומובטח מצד אחד, ומותאם לשיקולים פוליטיים מצד שני.

לכן, מבין 40 המדינות המובילות בהפקת גז טבעי, רובן המכריע בוחר באחת משתי אפשרויות: פיקוח על מחיר הגז או הפקדת תהליך ההפקה בידי חברת אנרגיה לאומית (המבטיחה שכל הרווחים חוזרים למדינה), או שילוב בין השנייים [4]. בקיצור, באין יכולת להפעיל שוק חופשי אמיתי, מסתפקות רוב המדינות בפיקוח על המחיר כך שישקף את המחיר שהיה מושג תחת תנאים אידיאליים של שוק חופשי.

בישראל, כמו במדינות אלו, לא ניתן לבסס שוק חופשי אמיתי. אם הממשלה תגביל את יכולת הייצוא של היזמים, שותפות תמר תסגור חוזים לטווח ארוך שימנעו מיזמים אחרים להיכנס לשוק ולכן תפעל דה-פקטו כמונופול. אם הממשלה תאפשר לזכייני הרשיונות לייצא גז ללא פיקוח מחירים, בן-לילה המחיר המקומי ישתווה למחיר הגלובלי שהינו יקר בהרבה מעלות ההפקה המקומית.

בשותפות תמר העריכו את עלות הפרויקט בפחות מ- 50 מיליון דולר למיליארד מ"ק [5], קרי פחות מ-$1.5 ל-mmBTU. אולם בחוזים ארוכי הטווח של תמר מול חברת החשמל ולקוחות אחרים מדובר על מחירים הגבוהים מ-$5 ל-mmBTU, כך שבפועל ניתן להבין שלא היזמים ולא הלקוחות (בראשם חברת החשמל שעלויותיה נופלות בסופו של דבר על הציבור) מצפים באמת לשוק חופשי ותחרותי בשנים הקרובות. במחירים המנופחים שמציבים היום (מחירים שמשקפים לא את העלויות אלא את המחירים העולמיים), הרווח לאחר מס של שותפות תמר (גם עם הפעלת "מס ששינסקי") יכול להגיע לעשרות מיליארדי דולר על חשבון הכיס של הציבור הישראלי [6]. בתנאים אלה, החזר ההשקעה הצפוי לשותפות גבוה בהרבה מהנהוג בתעשייה בשאר העולם.

בהתחשב בכך ששוק חופשי אמיתי אינו בר-השגה, ממשלת ישראל צריכה לאכוף מחירים הוגנים לצרכנים המקומיים במקום לאפשר למונופול תמר לקבוע מחירים מקומיים לפי מחירי חו"ל. פיקוח על מחיר הגז גם יאפשר לחברת החשמל (הצרכן המרכזי) לשמר מחירים נמוכים לצרכנים ויקל על עול החובות שלה (שכמובן נופל בסופו של דבר על הצרכן הישראלי).

למדינה כדאי גם לקבוע מס על צריכת אנרגיה על-מנת לעודד חסכון, ולנתב את התקבולים ממנו לקרן רווחה לאומית. למרות ההשיג של אישור מס ששינסקי בשנה שעברה, חייבים להודות שהקרן שאמורה לקלוט את התקבולים היא מעין עלה תאנה שמלבין מחירי גז גבוהים לציבור ורווחים אסטרונומיים ליזמים.

בהקשר ליצוא, ישראל מוכרחה ללמוד מהטעויות של בריטניה, איטליה, רומניה ומדינות נוספות, הניצבות כיום בפני ירידה מתמשכת ביכולת ההפקה בעוד שמשק האנרגיה שלהן מבוסס יותר מתמיד על גז טבעי. יצוא גז אינו יכול לעודד תחרות מקומית, ולכן לא רק שהוא מיטיב עם הזכיינים על חשבון האינטרס הציבורי בטווח הקצר, הוא גם מסכן את הבטחון האנרגטי של אזרחי ישראל בטווח הארוך. קרן רווחה לאומית המבוססת על התקבולים ממס ששינסקי לא תפצה את הדורות הבאים על אובדן הבטחון האנרגטי בטווח הארוך.

עם הירידה הצפויה בתפוקת הנפט העולמית, חשיבותו של הגז הטבעי תלך ותגדל. יצואניות הגז בעולם צפויות לעמוד בפני לחצים הולכים וגוברים של צריכה מקומית, והן צפויות להגביל את היצוא ולגרום לעליית מחירים משמעותית בשווקי הסחר העולמי. עתודות הגז של ישראל יהפכו לנכס חיוני עבור הבטחון והרווחה של כולנו. אם נאפשר יצוא חופשי היום, הזכיינים ירוויחו הון עתק בטווח הקצר, ויתכן שגם ידרשו פיצוי של מיליארדים נוספים אם וכאשר ישראל תתעשת ותטיל בעתיד מגבלה על היצוא. על כן היתרי יצוא צריכים להיות מוענקים בזהירות, עם מטרות ומגבלות מוגדרות היטב (יתכן שכדאי להגביל יצוא למטרות של יחסי חוץ, כמו שהוצע כאן, כאשר גם למטרה זו תידרש התערבות המדינה בקביעת מחירי היצוא).

במסגרת החוק הבינלאומי מדינות מחויבות לנהל את משאבי הטבע שלהן באופן שייטיב עם רווחתם של התושבים ובהתאם לעקרון של שמירה על זכויות ורווחת הדורות הבאים [7]. אולם המדיניות של ממשלת ישראל בעשור האחרון הובילה להעדפה ברורה של מספר אנשי עסקים מקושרים היטב על פני האינטרס הציבורי, כאשר היא מכשירה כלים שונים שיאפשרו ליזמים לגבות מהציבור מחירי אנרגיה גבוהים ולכלות את משאבי הטבע שלנו בקצב שיא. התבוננות מפוכחת על העתיד וניהול אחראי משמעותם יישום של פיקוח ארוך-טווח על מחיר הגז, הגבלות על יצוא, והקמת רשות מקצועית וחזקה לפיקוח על ההיבטים הבטיחותיים והסביבתיים של הקידוחים.

_______________________________________________________

[¹] הבולט מביניהם, יצחק תשובה, מחזיק בכ- 13% מקידוח תמר וב- 19% מקידוח לוויתן דרך שרשור חברות אחזקה.

[²] השותפויות המוגבלות השולטות ברשיונות הגז חסרות לא רק את הטכנולוגיה והידע לפתח את שדות הגז בעצמן אלא חסרות גם את המשאבים הפיננסים שכביכול מצדיקים את השתתפותם, ולראיה הקשיים המתמשכים של השותפויות בתמר לקבל הלוואות מהמערכת הבנקאית כדי לממן את התקדמות הפיתוח. הן בוודאי לא תהיינה מסוגלות להקצות משאבים משמעותיים עבור שיקום אקולוגי ופיצויים לנפגעים במקרה של גרימת נזק סביבתי משמעותי (סיכון לא זניח בהתחשב בהיסטוריה הבעייתית של קידוחים תת-מימיים בעשורים האחרונים).

[³] התחום היחיד שקיבל תשומת לב מרבית הינו אבטחת המתקנים מפני תקיפות של גורמים עוינים – אולם גם כאן הזדרזה המדינה להעמיד את טובת היזמים לפני הציבור הרחב, והתחייבה לשלם את הוצאות האבטחה באופן מלא מכיסה, ללא כל השתתפות מצד היזמים.

[4] רק בשלוש מדינות – ארה"ב, קנדה ואוסטרליה –  תחרות אמיתית קובעת את מחירי הגז, לטובת הצרכנים. וכמובן, מדינות אלה גם מסדירות תחרות במתן הרשיונות, סידור שאצלם, בניגוד לישראל, מעשיר את קופת המדינה.

[5] החישוב מבוסס על הערכות שניתנו לוועדת ששינסקי: תפוקת הפרויקט 250 BCM, תקופת הפרויקט 30 שנה, הוצאות פיתוח (הוצאות לפני תחילת ההפקה) 3.25 מיליארד דולר (13 מיליון דולר ל-BCM), והוצאות  תפעוליות ואחרות במשך הפרויקט 3.1 מיליארד דולר (12 מיליון דולר ל-BCM).   עלות הכסף שמושקע (אפשר לחשב כריבית על החזר הלוואה ל-30 שנה), תעלה בערך 20  מיליון דולר ל-BCM, לפי חישוב לפי רבית של  7%, כך שסך הכל העלות, כולל עלות הכסף, תהיה בערך 45 מיליון דולר ל-BCM.

[6] במחיר של $5.5 ל-mmBTU, הרווח המונופוליסטי יהיה בערך 120 מיליון דולר ל-BCM. צריכת הגז של המדינה, בעיקר להפקת חשמל, תעלה ל-10 BCM לשנה עד 2014, וצפוי להגיע תוך 20 שנה ל-20 BCM או יותר.   אם תהיה הצמדת למשך זמן למחירים עולמיים במקום הצמדה לעלויות (שתוסג בתנאי תחרות אמיתיים או דרך פיקוח), המחיר יכול לטפס עם השנים בעשרות וגם במאות אחוזים כפי שקרה בעשור האחרון.

[7] ראו לדוגמא את ההחלטות הבאות של מועצת האו"ם:

(U.N. Resolution on Permanent Sovereignty over Natural Resources (1962

(The Stockholm Declaration of the U.N. Conference on the Human Environment (1972

ראשית – הקדמה קצרה בנושא משק המים בישראל מתוך נייר שכתבתי עבור "ידידי כדור הארץ המזרח התיכון" לפני מספר חודשים.

במשך שנים רבות סבל משק המים הישראלי ממחסור חמור במים שפירים טבעיים והוא התקשה לספק את הביקושים הגדלים משנה לשנה. לאורך רוב התקופה שבין 1970-2000, כתוצאה מגידול האוכלוסיה והעליה ברמת החיים, ישראל שאבה מים שפירים בקצב גבוה מקצב ההתחדשות הטבעית שלהם:

אף על פי שכמות המשקעים הממוצעת בישראל עומדת על כ-5,300 מיליון מטר קוב בשנה (מלמ"ש; OECD 2010: 15), מרבית המשקעים הללו מתאדים, זורמים לים או נצרכים ע"י צמחיה ובעלי חיים. בשנים האחרונות רק 1,200 מלמ"ש נגר עילי בממוצע מוצאים את דרכם לאקוות השונות ולכנרת, ומחדשים את המלאי הטבעי שמשמש כבסיס צריכת המים של תושבי המדינה (רשות המים 2010[ב]: 17). הביקוש למים שפירים גדל ב-150% בין 1958 (1,300 מלמ"ש) ל- 1985 (2,000 מלמ"ש), דבר שגרם לדלדול חריף של מי התהום. בתגובה לכך יזמה הממשלה בשנות השמונים תוכנית מקיפה לטיפול בשפכים לצורך הסבתם למי קולחין לשימוש חקלאי. תוכנית זו הצליחה להוריד באופן הדרגתי את היקף השאיבה של המים השפירים בחזרה ל-1,500 מלמ"ש, אולם המשך גידול האוכלוסיה, העליה ברמת החיים והירידה בהיקף המשקעים אילצו את הממשלה בסוף שנות התשעים להכריז על תוכנית מקיפה נוספת להצלת משק המים, הפעם באמצעות התפלה מאסיבית של מי ים.

המחסור במים מאלץ את ישראל להסתמך על מזון מיובא המספק כ-80% מהתצרוכת הקלורית של תושביה (נכון לשנת 2000; Shuval 2007: 136). על מנת לאפשר מבחינה תיאורטית משק מזון אוטארקי, מדינה זקוקה ל- 1,000 מ"ק מים לנפש בשנה (הממוצע העולמי עומד על 1,700). לישראל יש נכון לשנת 2000 כ- 250 מ"ק לנפש בשנה בלבד (ולפלסטינים – 80; OECD 2010: 15-6). לפיכך המזון המיובא לישראל כולל גידולים הדורשים כמויות גדולות של מים כמו דגנים, קטניות, סוכר, שמן, אורז, תירס, בשר, פירות ומזון לבעלי-חיים (Shuval 2007: 136; משרד החקלאות 2010: 55). בניגוד לכל הגידולים הללו, מספיקה כמות קטנה יחסית של מים (25 מ"ק לנפש בשנה) כדי לגדל ירקות טריים בהיקף הצריכה של תושב ממוצע (Shuval 2007: 136). מסיבה זו המגזר החקלאי מסוגל לספק לשוק המקומי תוצרת שופעת של ירקות טריים.

על אף התלות של המשק הישראלי בכמויות גדולות של מזון מיובא, המגזר החקלאי המקומי מצליח במקביל לשווק נתח נכבד מהתוצרת שלו לשווקים בחו"ל. כ-25% מהתוצר החקלאי (המהווים כ-50% מתוצר החקלאות הצמחית) מיוצא לשווקים בחו"ל (בעיקר לאירופה; משרד החקלאות 2010: 55).

בספרות המחקרית קיים עיסוק נרחב בקשר ההדוק שבין סחר במזון לצריכת מים (למשל Shuval 2007). כמות המים הכוללת שהושקעה בתהליך ייצור המזון מכונה 'מים וירטואליים' (משום שהם אינם בולטים לעין כאשר מתבוננים על התוצר הסופי בלבד). במונחים אלה ישראל היא יבואנית גדולה של מים וירטואליים, שכן במזון שהיא מייבאת מדי שנה גלומים מעל 750 מ"ק מים לנפש בשנה. בנוסף לכך ניתן לאמר שהמגזר החקלאי מייצא מים וירטואליים הגלומים במזון המשווק לחו"ל. לפי מחקרים שונים היקף המים המיוצאים דרך התוצרת החקלאית עומד על 250-300 מלמ"ש (כ-25% מכלל צריכת המים בחקלאות) – כמות זהה למים שהותפלו ב-2010 במתקני ההתפלה המרכזיים באשקלון, פלמחים וחדרה. גם אם ניקח בחשבון שחלק מהמים השפירים שמשמשים להשקיית הגידולים הללו מצליחים לחלחל בחזרה לאוגר הטבעי, ושחלק ממי ההשקיה של הגידולים הללו הם מי קולחין שאינם ראויים לשתיה, בכל זאת מדובר על צריכה של כמות משמעותית של מים שפירים שמחייבת לייצר במקומם מים מותפלים בעלות כלכלית וסביבתית גבוהה.

תוכנית אב ארוכת הטווח של רשות המים

בימים אלו שוקדת רשות המים על הכנת תוכנית אב ארצית למשק המים לארבעת העשורים הבאים (עד שנת 2050). הכנת התוכנית נמצאת עדיין בשלבי כתיבה, אך מטיוטת המסמך ניתן להבחין בבירור בקווי המתאר המרכזיים (רשות המים 2010[ב]). במוקד התוכנית עומד שינוי משמעותי בגודל האוכלוסיה שצורכת את המים השפירים שמיוצרים בישראל – הן האוכלוסיה הישראלית שצפויה לגדול מ-7.6 מיליון בשנת 2010 ל-15.6 מיליון עד שנת 2050 (גידול של 105%), והן האוכלוסיה הירדנית והפלסטינית שישראל מספקת להן חלק מהמים השפירים שהן צורכות. כתוצאה מהגידול הדמוגרפי בשלושת המדינות הביקוש הכולל למים שפירים המיוצרים בישראל צפוי לעלות מ-1,500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-2,500 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 66%). במקביל, היצע המים השפירים הטבעיים צפוי לרדת מ-1,200 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,020 מלמ"ש בשנת 2050 (הפחתה של 15%) כתוצאה משינוי אקלים, ירידה צפויה באיכות המים כתוצאה משאיבת-יתר והמלחת בארות וכן כתוצאה מתהליכי עיור ופירבור. את הפער העצום הזה בין הביקוש להיצע ממליצה רשות המים לספק באמצעות הרחבה מאסיבית של היקף ההתפלה, מ-300 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,600 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 433%; שם: 19,23). המשמעות של המלצה זו היא שבשנת 2050 רוב משק המים השפירים יבוסס על מים מותפלים (כ- 60%), בעוד שהמים השפירים הטבעיים יספקו רק כ- 40% מהביקוש. על אף שהאוכלוסיה צפויה לגדול במעל 100%, הביקוש למים שפירים צפוי לגדול רק ב-66% הודות לצמצום הביקוש לצריכה פרטית וציבורית (ירידה של 5% לנפש), עליה מתונה מאוד (20%) בביקוש של המגזר התעשייתי למים שפירים, וירידה במכסת המים השפירים שיוקצו לחקלאות מ-500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-350 מלמ"ש בשנת 2050 (ירידה של 30%).

מקורות:

משרד החקלאות ופיתוח הכפר. 2010. אסטרטגיה לפיתוח בר קיימא במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. זמין בכתובת: http://www.moag.gov.il/NR/exeres/BBD724DB-9A9C-4FC2-9850-FE2F2A5B5376,frameless.htm?NRMODE=Published [תאריך גישה אחרון: מאי 10, 2011].

מקור – UN World Population Prospects: The 2010 Revision.

יש ארגון שנקרא הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה. מדיניות האנרגיה של כל המדינות מסתמכת על הדו"חות והתחזיות שלהם. הנה התחזיות שלהם מהעשור האחרון לתפוקת נפט:

Source: International Energy Agency annual World Energy Outlook, 2000-2010

יש שני דברים להגיד על הגרף הזה שעבדכם הנאמן הכין:

1. מזהים את המגמה? אני מעריך שהתחזיות הבאות יראו ככה:

2. חבל על הכסף שמבזבזים על המוסד המושחת הזה שלא עומד בלחץ של הממונים עליו וצובע את העתיד בורוד, תוך שהוא מתכחש באופן קבוע לעבודה מקצועית של גיאולוגים בלתי-תלויים שחזו בהצלחה את שיא תפוקת הנפט (אף על פי שלאט לאט הוא נאלץ להתיישר על פיהם).

האם יש קשר בין נפט לצמיחה כלכלית?

אנחנו יודעים שבכל פעם שמחיר הנפט עולה בחדות, העולם חווה מיתון כלכלי:

מקור

דרך אחרת להסתכל על זה היא להשוות את הצמיחה הגלובלית בתפוקת נפט לצמיחה הגלובלית (הריאלית) בתמ"ג:

מקור

ובכלל, מעניין לראות (אני לפחות הופתעתי) שהצמיחה הכלכלית בכל העולם נמצאת במגמת ירידה כבר כמה עשרות שנים:

מקור

אין כאן הוכחה של סיבתיות – ברור שירידה בתמ"ג מקטינה גם היא את הביקושים לנפט, ולא רק להיפך. אבל מי שמבסס די טוב את הסיבתיות בין מחיר הנפט לצמיחה כלכלית הוא הכלכלן ג'יימס המילטון. הנייר האחרון שלו בנושא נמצא כאן.

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט אורח בבלוג של יוסי גורביץ, 'החברים של ג'ורג".

אחד הקישורים בפוסט היה לכתבה באנגלית של ה'דר-שפיגל' על הדו"ח של הצבא הגרמני על שיא תפוקת הנפט משנה שעברה. לפני יומיים נודע לי שהגרמנים שחררו לתקשורת את הדו"ח המקורי מתורגם באופן מלא לאנגלית.

עדיין לא יצא לי לקרוא את כולו, אבל אני חושב שסיכום הדו"ח מביע היטב גם את המסר שניסיתי להעביר בפוסט וגם את דעותי על מרבית התגובות לפוסט (ההדגשה שלי):

Gaining an illustrative picture of a subject is very much a matter of habit. When considering the consequences of peak oil, no everyday experiences and only few historical parallels are at hand. It is therefore difficult to imagine how significant the effects of being gradually deprived of one of our civilisation’s most important energy sources will be. Psychological barriers cause indisputable facts to be blanked out and lead to almost instinctively refusing to look into this difficult subject in detail.

Peak oil, however, is unavoidable. This study shows the existence of a very serious risk that a global transformation of economic and social structures, triggered by a long-term shortage of important raw materials, will not take place without frictions regarding security policy. The disintegration of complex economic systems and their interdependent infrastructures has immediate and in some cases profound effects on many areas of life, particularly in industrialised countries.

(p. 91)

שני דברים משמעותיים מאוד קרו בסוף השבוע הזה. עם כל הכבוד למחאה החברתית בישראל, אחת משלושת חברות דירוג האשראי הגדולות בעולם, S&P, הורידה לראשונה בהיסטוריה את דירוג האשראי של ארה"ב. בצד השני של הביצה, גרמניה הודיעה שהיא לא תגבה לבדה את קרן החילוץ האירופאית, ה-EFSF, בכל הנוגע למשבר החוב האיטלקי. שני האירועים האלה מתרחשים לאחר שבוע של ירידות חדות בבורסות בעולם, על רקע משברי החוב המעמיקים בארה"ב ובאירופה.

העולם סביבנו משתנה בקצב מהיר, ואנחנו צריכים סוג חדש של שיח. יש לי סימפטיה רבה להפגנות המחאה בכל רחבי הארץ, ואני מסכים עם רוב הטענות שמושמעות שם כלפי הממשלה. אבל אנחנו מנהלים את המאבק של אתמול, בזמן שהעולם כפי שאנו מכירים אותו משתנה לנגד עינינו. השינוי הפרדיגמטי הכי גדול בהיסטוריה הכלכלית מאז היווסדות הדיסציפלינה הזאת מתקרב אלינו כמו צונאמי חזק ושקט, וכדאי להפנות אליו מבט לפני שהוא שוטף אותנו. הוא בדרך, ואנחנו, עם הגב לים, עסוקים בצרות הפנימיות שלנו.

המציאות היא קשה וכואבת. הכלכלה העולמית לא מצליחה לצמוח יותר. ובלי צמיחה, החובות העצומים שהמדינות ה"עשירות" העמיסו על עצמן רק הולכים ומכבידים. עד היום כל משבר כלכלי נפתר בכך שהצמיחה הכלכלית שבה למסלולה, והחובות שולמו בקלות יחסית. הפעם זה לא קורה יותר, ולא במקרה, שהרי בלי אנרגיה זולה אי אפשר לצמוח. הבלוג הזה מנסה כבר כמה שנים לחשוף את הקוראים הישראליים למציאות הזו.

עולם בלי צמיחה כלכלית הוא עולם מסוג חדש. זה עולם שגם מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית מעולם לא התנסתה בו. אנחנו בישראל, כמו בשאר העולם, עומדים משתאים מול הבעיות הכלכליות ששום כלי (ריבית אפסית, תמריצים כלכליים, תוכניות חילוץ) לא מצליח לפתור. בעולם כזה שום דבר אינו צריך להילקח יותר כמובן מאליו, למעט מוצרים בעלי ערך אמיתי שבאמת תורמים לרווחה – מזון, מים, אנרגיה וחומרי גלם. מניות, אגרות חוב ונגזרות הם כלים פיננסיים שלא בהכרח ישיגו ביצועים גבוהים בעולם ללא צמיחה. גם הכסף שלנו בנוי על ציפיה לצמיחה עתידית, ואפשר בהחלט לצפות לשינויים משמעותיים באופן שבו אנו מבינים את המושג הזה (רמז: חזרה של הזהב לבימה המרכזית).

הטלטלות שנראה בזמן הקרוב בשווקים יגרמו בסבירות גבוהה לצניחה חדה במחירי האנרגיה, מתוך חשש למשבר כלכלי עולמי שיגרום לירידה משמעותית בביקושים. חשוב להבין שירידת המחיר הזאת, אם תתרחש, תהיה זמנית בלבד בגלל שלא יהיה שום שינוי ממשי בפוטנציאל ההפקה הגלובלי שאינו מצליח לגדול.

הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חוכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: Sapere aude! אמץ את האומץ להשתמש בשכלך.

עמנואל קאנט, 1784 ("מהי הנאורות").

—

הוא: מדליק שידור ישיר מ- ynet. שומעים את ראשי אגודות הסטודנטים מלהגים על מאבק הדיור.

אני: מצחיק שיש להם פתאום כל כך הרבה מה להגיד, עד שהבחורה הזו לא הקימה את האוהל שלה לא שמענו מהם כלום על זה.

הוא: כן, ככה זה. האמת, אני קצת חצוי עם עצמי לגבי המאבק הזה (אפילו שיש לי אוהל ברוטשילד). מצד אחד טוב שממקדים את הדיון, אבל בפועל זה הרבה יותר רחב מזה. הייתי שמח אם זה היה מאבק הרבה יותר רחב.

אני: על הסיבות העמוקות שמאחורי עליית המחירים בכל העולם לא ידברו במאהל, וגם לא נשמע על זה בשיח בציבורי בשנים הקרובות.

הוא: למה אתה מתכוון?

אני: תראה, לכל עליית מחירים אפשר למצוא הרבה סיבות (במיוחד בנושא הדיור), אבל יש שני גורמים שמשותפים לכולם, ולא קביל פוליטית לדבר עליהם. הראשון הוא השילוב הקטלני של דילול משאבים, גידול אוכלוסיה, גידול בצריכה, diminishing returns על התייעלות טכנולוגית. אי אפשר להגדיל עד אינסוף את המשאבים שאחנו צורכים אם הם סופיים, ואי אפשר לצפות שמחירים שלהם לא יעלו עם הזמן (המחיר הוא בסך הכל מנגנון חלוקה של כמות מוגבלת של משאבים ליותר מדי אנשים שרוצים יותר ממה שיש).

הוא: אוי נו באמת. זה הכי קל – להאשים את עליית מחירי הדלק בכך שאין מספיק נפט. בחייך.

אני: אבל מה לעשות שזאת המציאות? בטווח הארוך, שום דבר שהממשלה תעשה לא תצליח לשנות זה שנצטרך להסתדר עם פחות, ופשוט יהיה יותר יקר לנסוע ממקום למקום. או לקנות אוכל.

הוא: תמיד אפשר למצוא תחליפים. אנחנו מין ששורד ומוצא פתרונות. לא מקבל את הטיעון שלך ששם שורש הבעיה. הבעיה נמצאת אצל בני אדם, הכל זה בידי בני אדם. גם הכלכלה הוא תוצר אנושי.

אני: אתה יוצא מתוך אקסיומה שלפיה אנחנו נצליח תמיד להתגבר על כל בעיה באמצעות טכנולוגיה. זה לא קצת נאיבי מצדך? אתה מחשיב את עצמך כחלק מהשמאל הביקורתי. אולי כדאי שתסכים להעמיד למבחן את האקסיומה הזו?

הוא: אני לא מאמין בקידמה ולא באוטופיה. אבל אין אמת אחת, כחוקר ממדעי הרוח אני יכול לאמר לך שכל סיפור אני יכול לספר באלף דרכים שונות. זאת הבחירה שלי איך לספר אותו. וזה בדיוק אותו דבר בכלכלה.

אני: אז אתה טוען שאין שום דבר חומרי שיכול להשפיע על הכלכלה?

הוא: לא.

אני: למשל אם אני ואתה נמצאים על אי בודד. ויש רק כיכר לחם אחת. זה לא ישפיע על ערך הלחם?

הוא: אבל זאת לא המציאות. דוגמא לא לעניין.

אני: מה ההבדל?

הוא: כל דבר בעולם הוא תוצר של איך שאנחנו תופסים אותו. זאת התנערות מאחריות כשהפוליטיקאים מאשימים גורמים חיצוניים בבעיות, במקום לפתור אותם.

אני: ומה קורה אם יש בעיה שהם לא מסוגלים לפתור?

הוא: שיפתרו אותה. לא מעניינים אותי התירוצים שלהם.

אני: אתה כמו ילד קטן שדורש מההורים שלו משהו שהם לא מסוגלים לספק לו (טיול לירח?) ולא מוכן להקשיב לנימוקים שלהם למה אתה לא יכולה לקבל את זה.

הוא: מאיפה אתה בכלל יודע שבאמת יש בעיות כאלה?

אני: אני חוקר את הנושא באובססיביות כבר כמה שנים. ואיך אתה יודע שאין בעיות כאלה?

הוא: אני לא. איך אני יכול לדעת? אתה יודע שיש המון מדענים שגם אומרים שאין התחממות גלובלית. אז ברור שאני לא יכול לגבש דעה. מה, אני מדען? חוץ מזה, אצלכם נוטים להעדיף את הסביבה על פני אנשים. ואני חושב שזה פסול.

אני: אני מניח שגם לא גיבשת דעה לגבי האם כדור הארץ עגול, אם הוא מסתובב סביב השמש, ואם המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השניה באמת התרחשו. אגב, הגורם השני לעליית מחירים זה הדפסת כסף.

—

מדהימה אותי לפעמים האטימות של הפוסט-מודרניסטים כלפי המציאות (כן, יש דבר כזה; ולא, היא לא קשורה לתופעות חברתיות). גישות ביקורתיות בסוציולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה וספרות עשו דברים מדהימים במאה השנים האחרונות במגוון אדיר של תחומים. הן העמידו בסימן שאלה תופעות חברתיות שנלקחו לפני כן כמובנות מאליהן. אתניות וגזע, מגדר, מעמד, לאום ודת  - כשמראים שכל הקטגוריות האלה הן יצירות אנושיות, קל הרבה יותר לחשוף אותן לאור השמש ולהצביע על מבני הכוח, הניצול והריבוד שהן משרתות. בדרך כלל המניעים לעשות את זה הם 1. זה כיף ומאתגר אינטלקטואלית, ו-2. זה הומניסטי. זה מאפשר לאנשים מדוכאים להרים ראש, לקבל ולדרוש זכויות שוות, אוטונומיה, חירות. זה מאפשר לאנשים שטוב להם יחסית בחיים להילחם בשביל אחרים שפחות טוב להם. אני תומך נלהב של חשיבה ביקורתית בדיוק מהסיבות האלה.

אבל לחשוב שהתשתית החומרית לחברה שלנו גם היא הבניה חברתית זו פשוט כסלות. זאת מחשבה מפונקת, של אנשים שמעולם לא עצרו להרהר מאיפה ובאיזה מחיר אקולוגי מגיעים כל החומרים שמאפשרים את החיים הנוחים והמרופדים שלהם (הכי הרבה שהם נדדו במחשבות שלהם זה על האנשים שמייצרים להם את המוצרים האלה בסדנאות יזע). לא להבין שמחיר נקבע באמצעות היצע וביקוש, לחשוב שאין שום דבר בעולם הזה שההומו ספיאנס לא יכול לשלוט ולהתגבר עליו – זו כבר יוהרה דוגמטית.

ביום חמישי האחרון, ה-14 ליולי 2011, התראיינתי בתכנית של ערן קורץ וערן שיוביץ "אפקט הפרפר", העוסקת במגוון נושאים בעלי היבטים גלובאליים.

הראיון עצמו מתחיל בערך אחרי 5 דקות מתחילת הראיון.

לקישור ישיר להורדת קובץ הווידיאו, לחצו כאן.

הרצאה מומלצת ובהירה של ג'יימס שלזינגר, אחד האישים הבכירים בעולם שעוסקים בשיא תפוקת הנפט.

ד"ר ג'יימס שלזינגר: הדיון על שיא תפוקת הנפט תם

Dr. James Schlesinger "The Peak Oil Debate is Over" from ASPO-USA on Vimeo.

מחירי האנרגיה התאפיינו בתנודתיות מרשימה בחודש וחצי האחרונים (אפשר להתרשם מהגרף הקבוע בצד ימין).

אז מה היה לנו?

• כינוס של ועידת אופק שהתפוצץ בפעם הראשונה ב-20 שנה האחרונות
• הצהרה של סוכנות האנרגיה הבינ"ל על שחרור 60 מיליון חביות נפט מהמאגרים האסטרטגיים של ה-OECD במהלך החודשיים הקרובים
• משבר חוב באירופה
• משבר חוב בארה"ב
• חשש לאינפלציה גוברת בסין
• המלחמה בלוב תקועה והנפט לא זורם
• חוץ מסוריה, המזה"ת יחסית רגוע
• קיץ חם
• סדרת כתבות של הניו-יורק טיימס על הבלון החם שנקרא פצלי גז

השבועות שהובילו למפגש של אופק לא בישרו טובות. באווירה של מחירי נפט גבוהים, תפוקה מקסימלית ברוב מדינות אופק, ובלגאן מתמשך במזרח התיכון, האפשרות לקביעת יעד ייצור גבוה יותר נראתה תלושה מהמציאות. סעודיה מילאה בהצלחה את תפקידה כמשטר הבובות של ארה"ב כשהייתה היחידה בועידה שדרשה להעלות את התפוקה. היתר, בראשות איראן וונצאולה לוחמניות, התנגדו בתוקף. התוצאה – השיחות התפוצצו, סעודיה הכריזה שהיא תגדיל את הייצור על דעת עצמה, ואף אחד לא התרגש אחרי שהתברר מוקדם יותר השנה הם יצאו בהכרזות דומות ופשוט שיקרו במצח נחושה.

לסוכנות האנרגיה הבינ"ל לא נותרה ברירה, ואחרי שבועות של תחנונים, איומים ואזהרות – היא נקטה בכלי היחיד שעומד לרשותה והכריזה על שחרור 60 מיליון חביות ממאגרי הנפט האסטרטגיים של ה-OECD במהלך החודשיים הקרובים, בעיקר במזרח אסיה ובארה"ב (הנפט מיועד בעיקר לאירופה שמורעבת לנפט בגלל המלחמה המתמשכת בלוב). זהו ללא ספק מספר מרשים, אך בכל זאת מדובר על צריכת נפט עולמית של 16 שעות בערך. הספקולנטים מצידם זיהו סיבה למסיבה, והצניחה במחירי הנפט עד לרמה של כמעט 100$ באירופה החזיקה מעמד בערך שבוע עד שהיא חזרה בימים האחרונים לכמעט 120$. יש לציין של-OECD מאגרים של בערך 1.5 מיליארד חביות, כך שאם ימשיכו לשחרר נפט לשווקים בקצב הזה, המאגר יתרוקן לחלוטין בתוך בערך שנתיים. החלק המשעשע הוא שהמאגר אמור לשמש רק למקרה חירום כמו מלחמה אזורית או שיבושים לא צפויים באספקה. קשה להגיד שהתנאים האלה מתקיימים, אבל הסבירות להתרחשותם דווקא תגדל מאוד בעוד שנתיים..

המצב הכלכלי העגום מצליח למתן בינתיים את עליית מחירי הנפט, כאשר כל דיווח שולי על חדשות טובות גורר בעקבותיו זינוק ספקולטיבי במחירים. המצב באירופה הולך ומסתבך, כשמסתמן שמפלגת השלטון ה"סוציאליסטית" ביוון עומדת לוותר על הריבונות של העם היווני על ארצו ולהיכנע לתכתיבי הבנקים וקרן המטבע שדורשים מכירת חיסול (תרתי משמע) של רוב הנכסים הלאומיים – איים, שדות תעופה, אתרי תיירות ומה לא. כיוון שמסתמן שעוד הלוואה ליוון לא תצליח לחלץ אותה מהבוץ, שמדובר בעוד תכסיס שנועד למשוך זמן, ושיוון מסמנת את הדרך לאירלנד, פורטוגל, ספרד ואיטליה – המשקיעים בשווקי האנרגיה נזהרים מאוד מהשקעה פרית שעלולה להתמוטט ברגע בסגנון Lehman Brothers של 2008. בארה"ב נוקטים בטקטיקה דומה כאשר ברור שהחוב בלתי ניתן לריסון, ובינתיים התקשורת עוסקת בהצגה המבוימת של "משא ומתן" בין הדמוקרטים לרפובליקנים על גובה תקרת החוב, שתוגבה בערך ב-2 טריליון דולר במהלך השבועיים הקרובים.

בשאר העולם אין חדשות מרעישות. במזרח התיכון נדמה שחם מדי כרגע בשביל מהפכות, אולי בספטמבר נטעם גם אנחנו קצת מהקלחת. בלוב אין חדש, וצינורות ומתקני הנפט שעדיין לא פוצצו מתייבשים בשמש המדברית. הסינים נאבקים באגרסיביות באינפלציה שמרימה ראש, אך הכלכלה שלהם ממשיכה לצמוח בקצב מרשים ולזלול עוד ועוד אנרגיה (גם אם בקצב מעט איטי יותר מבעבר).

לפני שני פוסטים דיווחנו על מחקר חדש של ה-PCI על הבלון החם שנקרא פצלי גז. וראו זה פלא – הניו-יורק טיימס יצא גם הוא בסדרת כתבות עם הדלפות מבכירים בתעשייה שמאששים את החשדות. זה כיוון חיובי ומפתיע מאוד מעיתון שבדרך כלל משמש כשופרם של כוהני האופטימיזם הטכנולוגי ומיטב הדמגוגים למיניהם כשזה מגיע למשבר האנרגיה. כן ירבו.

למי שמתעניין, ASPO USA פרסמו טבלה עדכנית של תפוקת נפט לפי מדינות, כולל שנת שיא התפוקה וקצב הירידה מאז.

בלוג מאוד מומלץ למי שמתעניין בסטטיסטיקות שקשורות לאנרגיה וכלכלה הוא Early Warning של Stuart Staniford. לדוגמא תפוקת הנפט בים הצפוני – ילד הפוסטר של עקומת הוברט מואצת בזכות טכנולוגיית עילית.

בקרוב נתחיל לפרסם פוסטים שעוסקים בזווית הישראלית של שיא תפוקת האנרגיה.

עד אז להישמע

סוכנות האנרגיה הבינ"ל התחננה בצעד לא אופייני בפני אופ"ק (ארגון מדינות יצואניות הנפט) להגדיל את תפוקת הייצור שלהם כדי לענות על הביקוש של המדינות המייבאות. הסוכנות שבה והזהירה שהימנעות מהגדלת התפוקה תגרום לתוצאות כלכליות קשות ברמה הגלובלית. במקביל הסוכנות מרמזת כי מדינות ה-OECD שוקלות (ואולי אף החלו) להשתמש ברזרבות שלהן (2.6 מיליארד חביות) על מנת למלא את המחסור בשוק הגלובלי ולשמר רמת מחירים נמוכה (העולם צורך בערך 28 מיליארד חביות בשנה).

הסעודים, שצריכים את הנפט במחיר מינימום של 91$ לחבית כדי להמשיך להרגיע את המצב הפוליטי במדינה, יחד עם מחמוד אחמדינג'אד שיהיה הנשיא התורן של אופ"ק בתקופה הקרובה, כנראה לא יתמסרו בקלות לתחנונים של ה-IEA

הרבה סימני שאלה מרחפים סביב המצב הכלכלי באירופה (משבר חוב שהולך ומעמיק עם סימנים למשברים פוליטיים שהולכים ונערמים), ארה"ב (עם סימני שאלה גדולים על ההתאוששות הכלכלית), סין (סימנים שהולכים ונערמים להתפוצצות בועת נדל"ן מאסיבית) ויפן (שהשילוב הקטלני בין רמת החוב שלה לצונאמי האחרון דרדרו את הכלכלה שלה למיתון עמוק אבל שבאופן פרדוקסלי עלול להוביל לעליה בביקוש לנפט בשל השבתת תחנות הכוח הגרעיניות). כל זה מצטרף לחששות בפני עוד מהפכות במזה"ת וצפון אפריקה לעתיד קשה לחיזוי לגבי מחירי הנפט בטווח הקצר והבינוני.

דיווחים על הפסקות חשמל יזומות כתוצאה מחוסר יכולת לספק את הביקוש ממשיכים להירשם בסין, מצרים, הודו, יפן, ונצואלה, ארגנטינה ומדינות עולם שלישי רבות אחרות. חלקם נגרמים ממפלס מים נמוך בסכרים, ממחסור בפחם ו/או בנפט.

אובמה מצידו אישר לפני שבוע הרחבה של חיפושי גז ונפט באוקיינוס האטלנטי, והפשיר עוד קרקעות באלסקה לקידוח.

במקביל הולך ונערם הייפ בבלוגוספירה לגבי תוצאות שנויות במחלוקת בניסוי בהיתוך קר. צמד מדענים (Rossi and Focardi) טוען שהצליח להפיק מתהליך ההיתוך אנרגיה ברמה משמעותית גבוהה יותר ממה שהשקיע בתהליך, מבלי להסכים לחשוף את מהלך הניסוי כדי לבחון אם אחרים מצליחים להשיג תוצאות דומות. צריך לזכור שב-1989 ניסוי דומה הסעיר את הקהילה המדעית, עד שהסתבר שהיה מדובר בבלון מנופח. כרגע האווירה ברשת היא הרבה סקפטיות עם אפשרות זהירה לכך שייתכן שאכן יש כאן פריצת דרך מדעית. ראו למשל כאן וכאן.

מקורות:

http://www.aspousa.org/index.php/2011/05/review-may-23-2011/

http://www.energybulletin.net/stories/2011-05-20/odac-newsletter-may-20#top

http://www.energybulletin.net/stories/2011-05-18/peak-oil-crisis-summer-ahead

הנפט ממשיך השבוע להיסחר ברמה של 100$ (ניו-יורק) ו-113$ (לונדון).

אין חדשות לגבי הסיבות לרמת המחיר הנוכחית. כרגע הגורם הכי משמעותי הוא התחזקות של הדולר שנובעת בעיקר מהמשך ההתפוררות של גוש היורו (פשיטת הרגל של יוון).

בחזיתות המקבילות מספר דיווחים מדאיגים (אך לא מפתיעים):

בעוד שכבת הקרח בקוטב הצפוני הולכת ומצטמצמת כתוצאה משריפת דלקים, המעצמות מחממות מנועים לקראת הסתערות על המשאבים הפוסיליים שמתחת לים הארקטי, ואם צריך – גם לקונפליקט צבאי.

פצלי הגז בארה"ב – מחקר חדש מצא ריכוזי מתאן גבוהים ומסוכנים במי שתיה מבארות שמרוחקות עד 1 ק"מ מהקידוחים (מי שלא ראה איך מים מהברז עולים באש יכול לראות כאן).

ובאותו נושא – דו"ח חדש ומקיף של ה-Post Carbon Institute על התקוות המוגזמות שתולים בפצלי הגז בארה"ב.

האו"ם עדכן את תחזיות האוכלוסין כלפי מעלה – מעל 9 מיליארד בשנת 2050 (אופטימי משהו..)

ואצלנו – רשות המים מתכננת להתפיל 60% ממי השתיה שלנו בשנת 2050, כדי לספק מים למעל 15 מיליון תושבים. על זה אומרים – Kicking the can down the road.

עדכון ידיעות מעולם הנפט, האנרגיה והכלכלה – 6 במאי 2011.

מחירי הנפט, כמו כל יתר הסחורות, נפלו השבוע בעקבות חיסול בן-לאדן והודעת הבנק המרכזי של ארה"ב שהוא יפסיק את תוכנית הדפסת הכסף (QE2) בסוף יוני. הדולר התחזק ביחס למטבעות אחרים ותרם גם הוא לירידה במחירי הסחורות.

עם זאת המחסור בנפט (שבסופו של דבר ישפיע על המחיר בטווח הארוך) לא השתנה, והסימנים לשיא התפוקה העולמית (שצפויה כנראה השנה או בשנה הבאה) ממשיכים להופיע. עיראק, המדינה שמרבית העולם נושא אליה את עיניו בתקווה שתוכל להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט העולמית בשנים הקרובות (היא עדיין רחוקה משיא התפוקה שלה בגלל שנים רבות של מלחמות וסנקציות) הודיעה שהיא מקטינה בחצי את ההערכות שלה לגבי התפוקה הצפויה ב-2017, מ-12 ל-6.5-7 מיליון חביות ביום (כיום היא מייצרת פחות מ-3 מיליון ביום). כזכור, סעודיה, המדינה הנוספת היחידה שמסוגלת כנראה להגדיל באופן משמעותי את הייצור שלה, החליטה דווקא להגביל את התפוקה שלה ל-8.2 מיליון חביות ביום. ובינתיים, בלוב (בחלק של קדאפי) נגמר הדלק בתחנות.

הכלכלן הראשי של סוכנות האנרגיה הבינ"ל הזהיר השבוע שמחירי הנפט שמים את הכלכלה הגלובלית ב"טווח הסכנה". הצפי שלו הוא שבמהלך הקיץ הביקוש לנפט יגדל בכ-3 מיליון חביות ליום (כיום התפוקה הגלובלית עומדת על 88 מיליון), ולהערכתו אם אופ"ק (כלומר, סעודיה) לא יגדילו את התפוקה שלהם בהתאם, המחירים יעלו לרמות גבוהות בהרבה. הסיכוי שסעודיה תגדיל את התפוקה שלה ל-10 מיליון חביות ביום נראים כרגע נמוכים.

כפי שזה נראה כרגע עומד להיות קיץ חם בשוק הנפט. נמשיך לעדכן בשבוע הבא.

הבלוג יתחיל לתרגם החל מהשבוע את העדכונים השבועיים של ארגון שיא תפוקת הנפט האמריקאי. העדכונים סוקרים ומנתחים את ההתרחשויות האחרונות בשוק הנפט העולמי.

25 באפריל 2011

מחירי הנפט מיוצבים השבוע על 125$ לחבית באירופה ו-113$ לחבית בארה"ב. את הגורמים למחירים הגבוהים אפשר לזהות עם השפעות שונות על הביקוש וההיצע.

מבחינת צד ההיצע, הגורם המרכזי הוא הלחימה בלוב שהורידה 1.3 מיליון חביות ביום מהשוק העולמי. סעודיה, אף על פי שהבטיחה לספק מספיק נפט שיאזן את המחסור בשווקים, לא רק שלא עמדה בהבטחתה, אלא חתכה את הייצור בכ- 800 אלף חביות ביום בין פברואר למרץ. ישנם שני הסברים סבירים לכך. ראשית, יתכן שהסעודים אכן הגיעו לקצה גבול היכולת של תפוקת הנפט שלהם ואינם מסוגלים להגדיל את התפוקה לאורך זמן אל מעבר לטווח של 8-9 מיליון חביות ליום (כפי שעולה בין היתר מהמסמך האמריקאי שנחשף בויקיליקס לאחרונה); סברה אחרת היא שהסעודים רוצים לממש רווחים בטווח הקצר מתוך כוונה להיערך טוב יותר להתקוממות עממית בארצם. מיקסום הרווחים בטווח הקצר אפשרי כאשר האספקה מוגבלת ומחירי הנפט גבוהים. כל יתר המדינות המייצאות נפט אינן נחשבות לכאלה שיש בידן יכולת ממשית להגדיל את התפוקה שלהן באופן שיאפשר להוריד באופן משמעותי את המחיר הבינ"ל.

מבחינת צד הביקוש, הביקוש מכיוון סין הולך וגדל במהירות, כאשר הביקוש לנפט גדל ב-9% ביחס לשנה שעברה. נפילות מתח כתוצאה מעודף ביקוש מובילות מפעלים בסין להפעיל גנרטורים, דבר המגדיל עוד יותר את הביקוש לנפט. הביקוש ביפן צפוי אף הוא לגדול בצורה משמעותית בחודשים הקרובים עבור אספקת חשמל מתחנות כוח חלופיות לתחנות הגרעיניות שהושבתו. הביקוש במדינות המערב נותר יציב יחסית על אף המחירים הגבוהים. "עונת הנהיגה" של הקיץ ברוב מדינות המערב נפתחת בקרוב, והיא מאופיינת לרוב בביקוש גבוה יחסית לדלק.

בנוסף לגורמים המשפיעים על ההיצע והביקוש, חשוב להבין שעליית מחיר הנפט נובעת באופן ישיר גם מהירידה המתמשכת בערך הדולר, שנובעת ממדיניות הבנק המרכזי של ארה"ב להשאיר את הריבית על 0% ולהמשיך בתוכנית הדפסת הכסף המאסיבית (QE2) עד סוף יוני כמתוכנן. מומחים כלכליים רבים מזהירים כי ללא טיפול שורש בבעיות הגירעון החמורות של הממשל האמריקאי (וללא התאוששות משמעותית של הכלכלה האמריקאית), ערכו של הדולר צפוי להמשיך ולהישחק עד כדי שפל היסטורי, דבר שיערער על מעמדו כמטבע הרזרבה העולמי. כל עוד מחירי הנפט מתומחרים בדולרים, רק ירידת ערך הדולר לבדה מספיקה כדי להמשיך ולהזין את התייקרות הנפט.

———————————–

עד כאן מהעדכון השבועי. אני מוצא לנכון להפנות את תשומת הלב להשפעות השליליות שיש למחירי הנפט על הכלכלה העולמית, ובעיקר על ארה"ב שהתמכרותה לנפט קשה יותר מרוב שאר המדינות. מחיר הבנזין בתחנות דלק רבות בארה"ב מגיע לכ-4$ לגלון, קרוב לשיא הנומינלי שנקבע ב-2008. התוצאה – במחווה נאה לסיינפלד, 16,000 מתושבי קליפורניה מתקשרים בכל חודש לגרר בגלל שהם חיפשו על אדי הדלק האחרונים שלהם תחנת דלק זולה עד שהם נתקעו בסוף בצידי הדרך.

ובנימה יותר רצינית, בדומה ל-2008, אז שמענו על חברות תעופה, יצרניות רכב וחברות הובלה שפשטו את הרגל כתוצאה ממחירי הנפט הגבוהים, היום אלה וול-מארט ואמריקן איירליינס שמתחילות להיאבק על חייהן. הקשיים האלו ימשיכו להכביד על הכלכלה האמריקאית ככל שהזמן יעבור, ובסבירות גבוהה יגרמו להמשך הפיחות של הדולר ועליה במחיר הנפט וחוזר חלילה – עד שנחזה במשבר משמעותי נוסף. יהיה מעניין.

כנראה שלעתיד הקרוב ישראל תהיה תלויה בפחם מזהם ויקר במקום הגז ממצרים. ולעתיד הרחוק? אם היה כל כך קל לפוצץ את הצינור ממצרים, כמה נוכל לסמוך על  הקווים שיבנו כדי להביא גז משדות באמצע הים? http://debka.com/article/20729/

על רקע המהומות בלוב מחירי הנפט באירופה (Brent) ובעצם בכל העולם למעט ביבשת אמריקה עלו לשיא חדש מאז 2008 ונגעו ב-$108 לחבית.

http://www.bloomberg.com/news/2011-02-21/oil-gold-gain-asian-stocks-decline-as-tensions-escalate-in-middle-east.html

האם אנחנו צפויים לראות עוד נסיקה חדה במחירי הנפט, ובעקבותיהם משבר כלכלי נוסף כפי שקרה ב-2008?

כנס הרצליה קיים ביום שלישי האחרון את המושב בנושא שיא תפוקת הנפט כמתוכנן ("מחיר החבית: השלכות אסטרטגיות לעולם ולישראל"). אז מה היה לנו שם?

ראש ה-CIA לשעבר, James Woolsey, התאים את דבריו לקהל הישראלי והאשים את אופק (ארגון מדינות מייצאות הנפט) בצמצום מכוון של אספקת הנפט כדי לשמור על מחירים (ולפיכך גם רווחים) גבוהים. לטענתו, אופק מאלצת את ארה"ב להשקיע מיליארד דולר ביום (!) כדי לייבא נפט ואת כל הכסף הזה היא מנצלת כדי לחנך מוסלמים בכל העולם לפי הזרם הווהאבי הרדיקלי נגד המערב. "בפעם הבאה שאתם נכנסים לתחנת דלק, סובבו את המראה אליכם, ותראו מי מממן את המדרשות בפקיסטן שמחנכות ילדים לשנוא יהודים ולדבוק בטרור", כפי שהוא צוטט בדה-מרקר. וולזי זילזל באינטליגנציה של קהל שומעיו כשלא נגע בכמה נקודות די מהותיות לנושא זה. הראשונה היא שערב הסעודית ויתר יצואניות הנפט במפרץ (למעט איראן) הן בפועל כמעט משטרי בובה של ארה"ב (ממש כמו מצרים עד לימים האחרונים). המדינות הללו מקבלות מארה"ב סיוע בטחוני בסך מיליארדי דולרים כל שנה, משכנות בסיסי צבא אמריקאיים עם אלפי חיילים, ומקיימות קשרים חמים עם ארה"ב מאז סוף מלחמת העולם השניה (אכן, היה משבר כבד ביחסים אחרי מלחמת יום כיפור, אבל היחסים שוקמו מאז בהצלחה). באמצע שנות ה-80 הסעודים הציפו את השוק בנפט זול לבקשת האמריקאים, במהלך שסייע למוטט את כלכלת ברית המועצות. הנקודה השניה היא הפרסום של ויקיליקס שיצא מיד לאחר נאומו של וולזי, ולפיו שגרירות ארה"ב בסעודיה בכבודה ובעצמה טוענת שייתכן בהחלט שלסעודיה אין יכולת להוריד את מחירי הנפט המאמירים. לסיכום, וולזי כיוון את דבריו לקהל שהוא הבין כאנטי-ערבי (כנראה במידה רבה של צדק) אבל התעלם כמו רוב הדוברים האחרים מנושא הדיון – שיא תפוקת הנפט – נושא שה-CIA עוסק בו כבר משנת 1977. לפי וולזי הנפט יכול וצריך להפוך ל"מלח" – ממצרך נדיר ויקר להפוך למצרך זול ונפוץ. מהיכרות עם מדיניות החוץ של ארה"ב ומפת פריסת בסיסי הצבא שלה ברחבי העולם אני מתקשה להאמין שהוא עצמו מאמין לדברי ההבל האלה שיצאו מפיו.

יוסי הולנדר, יו"ר המכון הישראלי לתכנון כלכלי, דיבר באופן ריאלי ומוחשי על ההשפעה של מחירי נפט עולים על יבשת אפריקה. לפי הולנדר, מדינות עניות באפריקה יחוו משברים שלטוניים עקב פגיעה קשה בתחבורה, במסחר, בייבוא דשנים ובחקלאות. להערכתו עשרות אלפים ימותו, העולם המערבי יצפה מהצד ללא רצון להתערב, מדינות באסיה יתחילו לאגור אנרגיה ומזון והעולם העשיר יתחיל להשתמש בכוח כדי לאבטח את מקורות האספקה שלו. הולנדר מסתמן כקול השפוי היחיד בקרב מה שניתן לכנות "בכירי המשק", שמבין את חשיבות הנושא וגם דואג להתריע עליו בתקשורת. מצד שני, הולנדר עדיין לא עשה את הקישור המתבקש בין שיא תפוקת הנפט לשינוי הפרדיגמטי שהוא עומד לחולל בכלכלה הגלובלית. ללא גידול בתפוקת האנרגיה לא תיתכן צמיחה כלכלית, וללא צמיחה המערכת הפיננסית הגלובלית לא מסוגלת לתפקד. שיא תפוקת הנפט משמעותו בטווח הזמן הקרוב העמקה של המשברים הכלכליים שפוקדים את העולם, ובטווח הזמן הרחוק יותר משמעותו דה-גלובליזציה, כלומר מעבר לכלכלות מקומיות יותר. בשלב מסוים בדבריו הולנדר פטר את 'שיא תפוקת הנפט' בנפנוף יד והפטיר שעם השקעה מספקת בסוף גם ההיצע יעלה. צריך לקוות שהוא לא נמנה עם מרבית הכלכלנים שחושבים שהם חיים בעולם שבו אם הם ירצו משהו מספיק חזק הוא באמת יקרה (תפיסת עולם שהם חולקים עם מעריצי "הסוד").

David Hobbs ממכון המחקר CERA עמד בציפיות ופיזר בדיוק את ההבטחות הללו. לפי הובס מה שהיה הוא שיהיה, המלתוסיאנים תמיד טועים בסוף, ואיכשהו אפשר להיות בטוחים שבסוף יהיה בסדר משום שעליה מספקת במחירים תתמרץ אותנו מספיק כדי למצוא תחליפים לנפט. מישהו צריך לבדוק איפה הוא היה ב-2008 ואיזה פתרונות ולקחים בדיוק הופקו מאז. ייתכן שהבחור (והארגון שבשבילו הוא עובד) לוקה בעיוורון או בשיטיון מתקדם.

ברנדה שפר מאוניברסיטת חיפה פיזרה גם היא אופטימיות בלתי נלאית, כשהסיקה שהמחצית הראשונה של המאה ה-21 תהיה התקופה של הגז הטבעי, כמו שהמאה ה-20 הייתה המאה של הנפט. ייתכן שגילויי הגז בישראל השפיעו על הזחיחות של שפר, אבל בקנ"מ גלובלי אין לדברים שלה שום ביסוס. זה אמנם נכון ששיא תפוקת הגז תתרחש אחרי שיא תפוקת הנפט, אבל ציור תמונת עולם לפיה יש מאגרי גז כמעט בלתי נדלים לעשרות השנים הבאות היא פשוט לא נכונה. מאז 1990 העולם צורך יותר גז ממה שהוא מגלה (בנפט זה קרה ב-1980). בצפון אמריקה תפוקת הגז עומדת בפני דעיכה ממשית בעשור הקרוב, ושיא תפוקת הגז הגלובלית תתרחש במהלך העשור הקרוב או זה שאחריו. איך הגז הטבעי, שהוא מקור אנרגיה איכותי פחות מנפט (ברמת הדחיסות האנרגטית שלו), אמור להחליף את הנפט אם כבר היום הוא עומד בפני דלדול משמעותי? לפי ההערכות האחרונות של הגיאולוג קולין קמפבל, התפוקה המשולבת של גז ונפט תתחיל את הירידה הבלתי נמנעת שלה ב-2020. גז בשפע עד 2050? לא אם שואלים את אמא אדמה.

דבריו של שאול צמח, מנכ"ל משרד התשתיות, היו אולי המדאיגים מכולם. צמח התמקד במושג העמום של 'ביטחון אנרגטי' והבטיח לקהל השומעים שישראל תייצא גז "רק אחרי שהיא תוודא ב-100% שהיא תדע להבטיח בעתיד את יציבות משק האנרגיה שלה". דא עקא, שבעולם עם משאבי אנרגיה מתדלדלים אי אפשר כמובן לעשות דבר כזה. המחירים ילכו ויאמירו עם הזמן, ולכן מדינה כל כך מבודדת כמו ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז את עתודות האנרגיה המוגבלות שהיא מצאה בשטחה. ישראל תעשה בחוכמה אם לא תייצא ולו מטר מעוקב אחד מהגז שהיא מצאה, מהטעם הפשוט שמה שהיא תייצא היום בכמה גרושים היא מחר פשוט לא תוכל להרשות לעצמה לייבא. צמח דיבר על מכוניות חשמליות, ביו-דלקים ועוד גאג'דטים שאינם ברי קיימא במקום על פיתוח תשתית ראויה של תחבורה ציבורית ופיתוח של כלכלה מקומית ומקיימת. אם זה הכיוון שאליו מנכ"ל משרד התשתיות מוביל, זו סיבה (לא מפתיעה בכלל) לדאגה.

Axel Binder, ראש מכון המחקר האסטרטגי של צבא גרמניה, היה היחיד שדיבר לעניין ופרס את התמונה הרחבה של שיא תפוקת הנפט ברמה הגלובלית. בינדר התחיל בגורמים המרכזיים שישפיעו על עתיד המאה – דמוגרפיה, שינוי אקלים, משאבים, אנרגיה. הוא המשיך בתיאור תרחיש שבו אכן שיא תפוקת הנפט מגיע ולא מצליחים למצוא תחליפים הולמים – והודה שבשלב זה יש יותר שאלות מתשובות. הוא דיבר על שינוי במדיניות החוץ, על ההשפעה על צבאות מודרניים, על סכנה ממשית למסחר המודרני ולצמיחה כלכלית, ועל הצורך לבצע ניהול סיכונים כן ואמיתי שלא מניח שהדברים יסתדרו לטובה רק מפני שאנחנו רוצים בכך. מעורר קנאה שבממשלת גרמניה יש מי שחושב על הדברים בצורה מפוכחת (גם אם באיחור רב), במיוחד ביחס לנציגים הישראליים שישבו לצידו על הבמה.

ולנושא אחר אך קשור – עליית מחירי הדלק, המזון והמים. אני רוצה להצטרף לג'ון ידידי באמירה חד משמעית – מחירי דלק עולים הם מציאות שהממשלה והציבור צריכים ללמוד לחיות איתם ואין טעם להילחם בהם (אני סולד מסיסמאות צבאיות אבל כאן מתבקש לאמר ש'קשה באימונים, קל בקרב'). מקריאה וצפיה בתקשורת הישראלית אפשר לחשוב שממשלת ישראל החליטה להתנכל לאזרחים ולהעלות את המחירים מסיבות שונות ומשונות (גביית מיסים, העברת הנטל מהשכבות הגבוהות לחלשות וכן הלאה). שוב, כמו אצל וולזי, מדובר בתשובות נכונות אבל חלקיות ביותר. מחירי המים עולים, כי חיים פה יותר מדי אנשים שצורכים יותר מדי מים, ולכן צריך להתפיל מי ים במקום פשוט לשאוב אותם מהאדמה. יש פחות גשם, כי כולנו היינו שותפים לרמת חיים תעשייתית שגרמה לפליטות גזי חממה שמביאות על המזרח התיכון תהליכי מידבור וייבוש. מחירי המזון עולים כי אוכלוסיית כדור הארץ גדלה מעבר לכושר הנשיאה של האדמה הפוריה בעולם, כי הכימיקלים שאנחנו מפזרים על כל מה שזז הורידו את איכות הקרקע ועודדו סחף שלה, וכי תהליכי שינוי האקלים שנובעים ממעשי האדם גורמים לתופעות טבע שמשמידות יבולים כמו בצורות, שטפונות, הוריקנים ושריפות. מחירי הדלק עולים כי תפוקת הנפט הגלובלית נמצאת בשיאה, אין יותר יצרנים שמסוגלים להגדיל באופן משמעותי את התפוקה שלהם (בדיוק כפי שקרה בעליית המחירים של 2008), והדפסת הכסף המאסיבית שמובילות ארצות הברית של פושטות הרגל בשנתיים האחרונות גורמות לאובדן אמון בדולר ולהזרמת הכסף לסחורות (נפט, מזון, מניות, זהב) שגורמות לעליה חדה במחירן. אלה הנושאים שצריכים להיות במוקד התקשורת, אבל במקום זה מתעסקים ברכילות ובתככים בין שטייניץ לביבי. התשובה למחירי אנרגיה גבוהים היא תחבורה ציבורית, לא המשך 'עסקים כרגיל'. התשובה למחירי מזון עולים היא מעבר לחקלאות מקומית ומקיימת, לא ויכוח על 20 אגורות לכאן ולשם. התשובה למחירי מים גואים אינה התפלה כי אם צמצום ילודה מרצון, נושא שהוא טאבו מוחלט במחוזותינו אבל מאיים על עתידנו יותר מהפצצה האיראנית וכל יתר האיומים המנופחים שתופסים את כותרות העיתונים.

ובנימה אופטימית זו – בעוד שבוע, יום ראשון ה- 20.2 בשעה 12:00 אעביר הרצה במכון ויצמן במסגרת ארגון 'מגמה ירוקה'. ההרצאה תתקיים באנגלית. כולם מוזמנים.

מיקום – אולם שמידט (נכנסים דרך השער הראשי, הולכים על הדרך הראשית וזה יהיה מצד שמאל (אחרי משהו כמו חמש דקות הליכה) ליד בניין פרלמן ומול בריכת הדגים).
מצורפים כמה משפטי הסבר.

Zoom Out – אנרגיה, כלכלה וסביבה במבט גלובלי.
רן ישר, מסטרנט בביה"ס ללימודי הסביבה ע"ש פורטר, ידבר על הקשר בין המערכת הכלכלית שלנו למשאבי טבע מתדלדלים.
נושא זה, שלרוב לא נמצא בפוקוס של ארגונים ירוקים, יכול להיות בעל השפעות מרחיקות לכת על חיינו האישיים כבר בעשור הקרוב.
בהרצאה יינתן הסבר על Peak Oil והשלכותיו – נושא שהצליח להניע לפעולה אישית וקהילתית עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם, וכמעט ואינו מוכר בשיח הציבורי בישראל.

לפי מחקר של מכון הודי, אסון יפקוד את המדינות באיזורינו במזרח התיכון אם לא נעבוד ביחד לפתור את בעיית המחסור במים:
http://www.prnewswire.com/news-releases/report-proposes-master-plan-for-water-for-peace-in-the-middle-east-115711979.html
רמות מפלסי המים נמצאות קרוב לתחתית היסטורית, בעוד שהאוכלוסיה ולכן צריכת המים ממשיכה לגדול.

מסמך חדש של ויקיליקס שפורסם בגארדיאן מאשש את הטענות שמשמיעים מומחי אנרגיה כבר שנים לגבי רזרבות מנופחות של מדינות אופק.

לפי הערכות של שגרירות ארה"ב בריאד, ייתכן שלסעודים אין יכולת טכנית להגדיל את קצב הייצור שלהם כדי להוריד את מחיר הנפט. המסמכים, המתייחסים לשנים 2007-2009, מזהירים גם מפני צריכה גוברת של נפט בתוך סעודיה, מה שיגביל עוד יותר את כמות הנפט שסעודיה מסוגלת לייצא. השגרירות ביססה את הערכותיה על שיחות עם אחד מבכירי חברת הנפט הסעודית לשעבר.

לפרסום הזה עלולות להיות השלכות מאוד משמעותיות על מחיר הנפט בטווח הקצר והארוך גם יחד, שכן הוא נוגד את הקו הרשמי של סעודיה, אופק ומרבית מומחי האנרגיה הממסדיים בעולם.

כנס הרצליה יקדיש השנה שני מושבים לנפט ועתיד ישראל. אחד המושבים צפוי להיות מעניין במיוחד משום שהוזמן אליו אקסל בינדר, ראש מכון המחקר האסטרטגי של צבא גרמניה. המכון שבראשו עומד בינדר כתב בקיץ האחרון דו"ח מרתק על שיא תפוקת הנפט והשלכותיו הצפויות. הדו"ח שהודלף לאינטרנט העריך כי מחסור בנפט עלול להוביל להתמוטטות המסחר הבינ"ל, לאבטלה גואה, לפשיטת רגל של מדינות ואף למגיפות רעב ולהתמוטטות משטרים, ומעבר לכך הדגיש כי היחסים בין גרמניה (ואירופה בכלל) לישראל צפויים להיפגע באופן משמעותי בעתיד בשל התלות הגוברת של אירופה בספקיות הנפט הערביות במזרח התיכון. תקציר של הדו"ח הופיע בדר-שפיגל במהדורה האנגלית. כמו כן עיקרי הדו"ח תורגמו לאנגלית כאן.

שני המושבים יתקיימו ביום שלישי הקרוב, ה-8.2.2011 במרכז הבינתחומי בהרצליה:
מחיר החבית: השלכות אסטרטגיות לעולם ולישראל
ההתמכרות לנפט: ישראל וגמילת העולם מנפט
התוכניה המלאה כאן.
בשנים קודמות ניתן היה לצפות בכנס בוידאו בזמן אמת וגם בדיעבד ב-VOD באתר הכנס. נקווה שכך יהיה גם הפעם.