שיא תפוקת הנפט – Peak Oil Israel

מסקנותיה המתגבשות של ועדת צמח[1], המתירה לזכייני הגז לייצא את משאביה הטבעיים של ישראל, מיועדות למקסם את רווחי זכייני הגז ולהפקיר את רווחת הציבור גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. אם הוועדה הייתה לוקחת בחשבון את חובתה כגוף ציבורי לתועלת הציבור, היא לא הייתה מתעלמת לחלוטין מהנקודות הבאות:

1) אין באופק תחליף לגז כמקור אנרגיה למדינת ישראל. לפי המלצות הועדה, המדינה תוכל לנצל את חלקה בעתודות הגז עד 2040. ומה לאחר מכן? ללא פריצת דרך בתחום אספקת האנרגיה, התסריט הסביר הוא שמדינות העולם תתחלנה לשמור את משאבי האנרגיה שלהן לעצמן ויהיה למדינת ישראל הרבה יותר קשה – ויקר – לקנות דלקים מאובנים. כאשר עתיד המדינה תלוי במדיניות שנקבעה, אי אפשר להסתפק באמירה "יהיה בסדר". הועדה בחרה להתעלם מהגישה של "עניי עירך קודמים" ובחרה ב"זכייניך והלוביסטים שלהם קודמים". גם בהנחותיה בנוגע לקביעת כמות הגז שיישמר עבור השוק המקומי כשלה הועדה בהתייחסותה לעתודות אפשריות במאגרים כאל עתודות מוכחות, תוך העברת הסיכון הנגזר מהבדל "קטן" זה לציבור האזרחים בעתיד, ותוך הכנת הקרקע לועדת החקירה שתקום כשהגז יגמר "פתאום".

2) כדי להצדיק את מסקנותיה בחרה הועדה באופן מגמתי לבחון מדינות שמייצאות אחוז גדול מתפוקתן, תוך התעלמות מכך שהן מייצאות מכיוון שהן לחוצות להשיג מטבע זר (כמו מצרים, אינדונזיה, טרינידד, בנגלדש, מלזיה, אלג'יריה ולוב), או מכיוון שהן מחויבות לכך בשל היותן כפופות להסכמי סחר חופשי (כמו הולנד וקנדה). מדינות המפיקות גז ודומות לישראל הן מדינות שאינן לחוצות להשיג מטבע זר. מדינות אלה, מהן התעלמה הועדה, מגבילות ייצוא בצורה ניכרת עד כדי איסור יצוא גורף. מבין 26 המדינות שלהן עתודות גז דומות לאלו של ישראל או גדולות יותר, חצי מהן מייצאות פחות מ-30% מתפוקתן השנתית. שתים עשרה מדינות שומרות עתודות של 70 שנה או יותר. לאחר שייגמר הגז אצלנו, נצטרך כמו יתר העולם לפנות למדינות אלה (רוסיה, אזרביג'ן, לוב, סעודיה, האמירויות הערביות, כווית, ניגריה, טורקמניסטאן, איראן, קטאר, ונצואלה ועיראק). גם אם יחסינו עם המדינות האלה ישתפרו ב-25 השנים הבאות, הביקוש לגז יעלה את המחיר באופן משמעותי ביותר.

3) שימור הגז יהווה גידור סיכון (hedge) כנגד עליית מחירי חומרי גלם בשוק העולמי בשנים הבאות. הגז יהיה הרבה יותר מועיל למטרה זו מאשר כסף בקרן, גם כזו שתנוהל באופן עצמאי יחסית על ידי בנק ישראל.

4) אישור יצוא מעודד את הזכיינים לקבוע מחירים גבוהים עבור שוק המקומי ואינו יכול לעודד תחרות בשוק המקומי. בפועל, תחרות אינה חיונית, מכיוון שעל הממשלה ליישם את 'חוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים' ולקבוע מחיר גז לשוק המקומי הלוקח בחשבון רווח יזמי סביר. לפי הנתונים שסופקו לועדת ששינסקי, עלות התפוקה תהיה פחות מדולר למיליון יחידות חום בריטיות (mmbtu), בעוד שהממשלה עומדת לאשר זכיינים לקבל מהצרכנים הישראלים, בעיקר דרך חברת החשמל, מחיר הגבוה מ- $6 ל-mmbtu.

5) קצב גידול הצריכה של הגז בישראל יכול להיות מהיר בהרבה מזה של תחזית הועדה (2.2% בשנה). אם למשל יקבע מחיר סביר לשימוש תעשייתי בגז, אין סיבה שלא תפותח תעשייה לכימיקלים חיוניים כמו מתנול ואמוניה שהמדינה כיום צריכה לייבא מחו"ל.

6) גז לתעשייה המקומית, המסוגל לספק תעסוקה וצמיחה כלכלית, שווה למדינה הרבה יותר מאשר הרווחים הצפויים ממיסוי על ייצוא. כדי לפצות את המדינה על הפסד התועלת הצפויה משימוש בגז בארץ (בטווח הקצר והארוך) יש לחייב תוספת מס על ייצוא, כנהוג למשל ברוסיה.

7) הועדה, בנסותה להצדיק את היצוא, מציינת כי קיימים רווחים פוליטיים מיצוא הגז. אם כך המדינה, ולא הזכיינים, היא זו שצריכה לסגור את חוזי היצוא.

בטווח הקצר המדינה, באמצעות חברת החשמל (קרי על-ידי מימון של האזרח הפשוט), עומדת לשלם מיליארדי שקלים כל שנה על התייקרות הגז המקומי שהוא למעשה רכושה, כל זאת על מנת להגדיל את רווחי הזכיינים מיצוא. בטווח הארוך, ישנו סיכון סביר שנישאר ללא מקור אנרגיה עיקרית.

פקידי משרד האנרגיה האמורים להיות משרתי הציבור ומייצגי האינטרסים שלו, נתנו את רשיונות חיפוש הגז בחינם, בהיחבא, לחבורה של מקורביהם בתעשייה, ללא מכרזים פתוחים וללא דרישה שהמדינה והאזרחים יקבלו חלק הוגן מהערך של משאבי הטבע שלהם. חלוקת רשיונות בצורה חסרת היגיון וחסרת הגינות בסיסית זו היא בבחינת חלב שנשפך. לכך עומדים להתווסף כעת היתר היצוא, וההיתר לזכיינים לקבוע את המחיר לשוק המקומי במחיר מונופוליסטי. שני אלה אינם חלק מהרשיון המקורי, ובידי הועדה לעשות מעשה ולהשאיר לפחות חלק מהסוסים בתוך האורווה.

[1] http://energy.gov.il/Subjects/NG/Pages/GxmsMniNGCommitee.aspx

לפני כשבוע, כתב גלובס לעניני אנרגיה, עמירם ברקת, פירסם כתבה על ה"מזל" שיש לישראל שספק הגז שלה (שותפויות תמר ולוויתן) גובה מלקוחותיו הישראליים רק חצי המחיר שגזפרום הרוסית גובה מלקוחותיה באירופה: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000729945

אחרי שהמדינה חילקה רשיונות גז בחינם לקבוצות לא ראויות (בין היתר מכוון שהן אינן חברות שיכולות לממן את הפיתוח), המכה השניה לציבור הגיעה היום, כאשר גורמי ממשלה הצליחו להכריח את חברת החשמל לסגור חוזה לטווח ערוך לפי מחיר מונופולוסיטי, דבר שיגרום להעברת מיליארדים מכיס הציבור לכיסים של הטייקונים:

http://www.themarker.com/dynamo/energy/1.1645505?=

והמכה השלישית בדרך: ישראל תתיר יצוא של גז טבעי – בהתאם לגודל הרזרבות

http://www.themarker.com/dynamo/1.1645028

כפי שהוסבר בפוסט הקודם, מחיר הגז בשוק תחרותי בתוך ישראל היה צריך להיות פחות מ-$2.  כשגילו את מאגר תמר בסריקה סייסמית ב-2001, מחיר הגז שהזכיינים ציפו לקבל היה מחיר הגז שהיה נפוץ ברוב העולם, שהיה בערך $2.5 לmmBTU.  לפי הערכות של BG (לפי דו"ח השנתי מ-2001), המחיר הזה היה אמור להישאר קבוע (במונחים נורמליים) לכל המשך העשור.  בפועל, המחירים עלו הרבה (ודלקים חלופים עלו עוד יותר), אבל העלויות לא. בארץ לא היצלחנו לייצר משק גז תחרותי, וגם לא נצליח לייצר אותו בעתיד, אבל זא לא מצדיק מתן מיליארדים לזכיינים, כאילו שאנחנו קונים את הגז ממדינה זרה.

עגב, הזכיינים שקיבלו את הזכויות של BG (דור, ישרמקו, וקבוצות דלק) לא שילמו על הזכויות האלה. BG פרשה ב-2005 בהיעדר לקוחות כאשר המדינה הביעה העדפה בקניית גז ממצרים.

לאור העובדה שתגליות גז משמעותיות התגלו מול חופי ישראל כבר בסוף שנות התשעים, ובמיוחד לאחר אישוש התחזיות האופטימיות בשדות "תמר" ו"לוויתן" במהלך שלוש השנים האחרונות, ניתן היה לצפות שהממשלה תיישם מדיניות המעמידה בראש סדר העדיפויות את התועלת ארוכת הטווח של הציבור ממשאב חיוני זה.

אבל למרבה הצער הממשלה מאפשרת למועצת הנפט במשרד האנרגיה להמשיך לעבוד תחת כללים מיושנים הפועלים בעיקר לטובת מספר מצומצם של אנשי עסקים מקושרים[¹]. המשרד ממשיך להנפיק רישיונות פיתוח בחינם, ללא מכרז, לקבוצות שנשלטות ע"י שותפים שהתאמתם לזכיה ברישיון מסתכמת בעיקר ביכולתם ליצור את קשריהם עם המשרד[²] . אמנם הושג הסדר מסוים ברפומה במס, "מס ששינסקי", אולם סוגיות משמעותיות יותר, כמו הבטחת מחירים סבירים לצרכנים ואספקת אנרגיה בטווח הארוך, עדיין נשארות באוויר. גם תחום הרגולציה והאכיפה הבטיחותית והסביבתית על הקידוחים הוזנח עד כה [³].

החלוקה החינמית של רישיונות מנומקת בתואנה של "יצירת שוק חופשי". לשוק החופשי יש אכן יתרון על שוק לא תחרותי: כניסה חופשית של יצרנים לזירה מובילה כמעט תמיד לירידת מחירים לכיוון עלויות הייצור האמיתיות. התחרות גם מעודדת התייעלות, הגורמת בדרך כלל להורדת מחירים נוספת. אולם בפועל, כשמדובר בשווקי הגז בעולם, שוק חופשי מקומי לרוב קשה עד בלתי אפשרית להשגה (גם במדינות עשירות מבחינת עתודות גז), בפרט כאשר מדובר במשאב אסטרטגי למדינה, שקצב תפוקתו חייב להיות סדיר ומובטח מצד אחד, ומותאם לשיקולים פוליטיים מצד שני.

לכן, מבין 40 המדינות המובילות בהפקת גז טבעי, רובן המכריע בוחר באחת משתי אפשרויות: פיקוח על מחיר הגז או הפקדת תהליך ההפקה בידי חברת אנרגיה לאומית (שכל רווחיה חוזרים למדינה), או שילוב בין השנייים [4]. בקיצור, באין יכולת להפעיל שוק חופשי אמיתי, מסתפקות רוב המדינות בפיקוח על המחיר כך שישקף את המחיר שהיה מושג תחת תנאים אידיאליים של שוק חופשי.

בישראל, כמו במדינות אלו, לא ניתן לבסס שוק חופשי אמיתי. אם הממשלה תגביל את יכולת הייצוא של היזמים, שותפות תמר תסגור חוזים לטווח ארוך שימנעו מיזמים אחרים להיכנס לשוק ולכן תפעל דה-פקטו כמונופול. אם הממשלה תאפשר לזכייני הרשיונות לייצא גז ללא פיקוח מחירים, בן-לילה המחיר המקומי ישתווה למחיר הגלובלי שהינו יקר בהרבה מעלות ההפקה המקומית.

בשותפות תמר העריכו את עלות הפרויקט בפחות מ- 50 מיליון דולר למיליארד מ"ק [5], קרי פחות מ-$1.5 ל-mmBTU. אולם בחוזים ארוכי הטווח של תמר מול חברת החשמל ולקוחות אחרים מדובר על מחירים הגבוהים מ-$5 ל-mmBTU, כך שבפועל ניתן להבין שלא היזמים ולא הלקוחות (בראשם חברת החשמל שעלויותיה נופלות בסופו של דבר על הציבור) מצפים באמת לשוק חופשי ותחרותי בשנים הקרובות. במחירים המנופחים שמציבים היום (מחירים שמשקפים לא את העלויות אלא את המחירים העולמיים), הרווח לאחר מס של שותפות תמר (גם עם הפעלת "מס ששינסקי") יכול להגיע לעשרות מיליארדי דולר על חשבון הכיס של הציבור הישראלי [6]. בתנאים אלה, החזר ההשקעה הצפוי לשותפות גבוה בהרבה מהנהוג בתעשייה בשאר העולם.

בהתחשב בכך ששוק חופשי אמיתי אינו בר-השגה, ממשלת ישראל צריכה לאכוף מחירים הוגנים לצרכנים המקומיים במקום לאפשר למונופול תמר לקבוע מחירים מקומיים לפי מחירי חו"ל. פיקוח על מחיר הגז גם יאפשר לחברת החשמל (הצרכן המרכזי) לשמר מחירים נמוכים לצרכנים ויקל על עול החובות שלה (שכמובן גם נופל בסופו של דבר על הצרכן הישראלי).

למדינה כדאי גם לקבוע מס על צריכת אנרגיה על-מנת לעודד חסכון, ולנתב את התקבולים ממנו לקרן רווחה לאומית. למרות ההשיג של אישור מס ששינסקי בשנה שעברה, חייבים להודות שהקרן שאמורה לקלוט את התקבולים היא מעין עלה תאנה שמלבין מחירי גז גבוהים לציבור ורווחים אסטרונומיים ליזמים.

בהקשר ליצוא, ישראל מוכרחה ללמוד מהטעויות של בריטניה, איטליה, רומניה ומדינות נוספות, הניצבות כיום בפני ירידה מתמשכת ביכולת ההפקה בעוד שמשק האנרגיה שלהן מבוסס יותר מתמיד על גז טבעי. יצוא גז אינו יכול לעודד תחרות מקומית, ולכן לא רק שהוא מיטיב עם הזכיינים על חשבון האינטרס הציבורי בטווח הקצר, הוא גם מסכן את הבטחון האנרגטי של אזרחי ישראל בטווח הארוך. קרן רווחה לאומית המבוססת על התקבולים ממס ששינסקי לא תפצה את הדורות הבאים על אובדן הבטחון האנרגטי בטווח הארוך.

עם הירידה הצפויה בתפוקת הנפט העולמית, חשיבותו של הגז הטבעי תלך ותגדל. יצואניות הגז בעולם צפויות לעמוד בפני לחצים הולכים וגוברים של צריכה מקומית, והן צפויות להגביל את היצוא ולגרום לעליית מחירים משמעותית בשווקי הסחר העולמי. עתודות הגז של ישראל יהפכו לנכס חיוני עבור הבטחון והרווחה של כולנו. אם נאפשר יצוא חופשי היום, הזכיינים ירוויחו הון עתק בטווח הקצר, ויתכן שגם ידרשו פיצוי של מיליארדים נוספים אם וכאשר ישראל תתעשת ותטיל בעתיד מגבלה על היצוא. על כן היתרי יצוא צריכים להיות מוענקים בזהירות, עם מטרות ומגבלות מוגדרות היטב (יתכן שכדאי להגביל יצוא למטרות של יחסי חוץ, כמו שהוצע כאן, כאשר גם למטרה זו תידרש התערבות המדינה בקביעת מחירי היצוא).

במסגרת החוק הבינלאומי מדינות מחויבות לנהל את משאבי הטבע שלהן באופן שייטיב עם רווחתם של התושבים ובהתאם לעקרון של שמירה על זכויות ורווחת הדורות הבאים [7]. אולם המדיניות של ממשלת ישראל בעשור האחרון הובילה להעדפה ברורה של מספר אנשי עסקים מקושרים היטב על פני האינטרס הציבורי, כאשר היא מכשירה כלים שונים שיאפשרו ליזמים לגבות מהציבור מחירי אנרגיה גבוהים ולכלות את משאבי הטבע שלנו בקצב שיא. התבוננות מפוכחת על העתיד וניהול אחראי משמעותם יישום של פיקוח ארוך-טווח על מחיר הגז, הגבלות על יצוא, והקמת רשות מקצועית וחזקה לפיקוח על ההיבטים הבטיחותיים והסביבתיים של הקידוחים.

_______________________________________________________

[¹] הבולט מביניהם, יצחק תשובה, מחזיק בכ- 13% מקידוח תמר וב- 19% מקידוח לוויתן דרך שרשור חברות אחזקה.

[²] השותפויות המוגבלות השולטות ברשיונות הגז חסרות לא רק את הטכנולוגיה והידע לפתח את שדות הגז בעצמן אלא חסרות גם את המשאבים הפיננסים שכביכול מצדיקים את השתתפותם, ולראיה הקשיים המתמשכים של השותפויות בתמר לקבל הלוואות מהמערכת הבנקאית כדי לממן את התקדמות הפיתוח. הן בוודאי לא תהיינה מסוגלות להקצות משאבים משמעותיים עבור שיקום אקולוגי ופיצויים לנפגעים במקרה של גרימת נזק סביבתי משמעותי (סיכון לא זניח בהתחשב בהיסטוריה הבעייתית של קידוחים תת-מימיים בעשורים האחרונים).

[³] התחום היחיד שקיבל תשומת לב מרבית הינו אבטחת המתקנים מפני תקיפות של גורמים עוינים – אולם גם כאן הזדרזה המדינה להעמיד את טובת היזמים לפני הציבור הרחב, והתחייבה לשלם את הוצאות האבטחה באופן מלא מכיסה, ללא כל השתתפות מצד היזמים.

[4] רק בשלוש מדינות – ארה"ב, קנדה ואוסטרליה –  תחרות אמיתית קובעת את מחירי הגז, לטובת הצרכנים. וכמובן, מדינות אלה גם מסדירות תחרות במתן הרשיונות, סידור שאצלם, בניגוד לישראל, מעשיר את קופת המדינה.

[5] החישוב מבוסס על הערכות שניתנו לוועדת ששינסקי: תפוקת הפרויקט 250 BCM, תקופת הפרויקט 30 שנה, הוצאות פיתוח (הוצאות לפני תחילת ההפקה) 3.25 מיליארד דולר (13 מיליון דולר ל-BCM), והוצאות  תפעוליות ואחרות במשך הפרויקט 3.1 מיליארד דולר (12 מיליון דולר ל-BCM).   עלות הכסף שמושקע (אפשר לחשב כריבית על החזר הלוואה ל-30 שנה), תעלה בערך 20  מיליון דולר ל-BCM, לפי חישוב לפי רבית של  7%, כך שסך הכל העלות, כולל עלות הכסף, תהיה בערך 45 מיליון דולר ל-BCM.

[6] במחיר של $5.5 ל-mmBTU, הרווח המונופוליסטי יהיה בערך 120 מיליון דולר ל-BCM. צריכת הגז של המדינה, בעיקר להפקת חשמל, תעלה ל-10 BCM לשנה עד 2014, וצפוי להגיע תוך 20 שנה ל-20 BCM או יותר.   אם תהיה הצמדת למשך זמן למחירים עולמיים במקום הצמדה לעלויות (שתוסג בתנאי תחרות אמיתיים או דרך פיקוח), המחיר יכול לטפס עם השנים בעשרות וגם במאות אחוזים כפי שקרה בעשור האחרון.

[7] ראו לדוגמא את ההחלטות הבאות של מועצת האו"ם:

(U.N. Resolution on Permanent Sovereignty over Natural Resources (1962

(The Stockholm Declaration of the U.N. Conference on the Human Environment (1972

ראשית – הקדמה קצרה בנושא משק המים בישראל מתוך נייר שכתבתי עבור "ידידי כדור הארץ המזרח התיכון" לפני מספר חודשים.

במשך שנים רבות סבל משק המים הישראלי ממחסור חמור במים שפירים טבעיים והוא התקשה לספק את הביקושים הגדלים משנה לשנה. לאורך רוב התקופה שבין 1970-2000, כתוצאה מגידול האוכלוסיה והעליה ברמת החיים, ישראל שאבה מים שפירים בקצב גבוה מקצב ההתחדשות הטבעית שלהם:

אף על פי שכמות המשקעים הממוצעת בישראל עומדת על כ-5,300 מיליון מטר קוב בשנה (מלמ"ש; OECD 2010: 15), מרבית המשקעים הללו מתאדים, זורמים לים או נצרכים ע"י צמחיה ובעלי חיים. בשנים האחרונות רק 1,200 מלמ"ש נגר עילי בממוצע מוצאים את דרכם לאקוות השונות ולכנרת, ומחדשים את המלאי הטבעי שמשמש כבסיס צריכת המים של תושבי המדינה (רשות המים 2010[ב]: 17). הביקוש למים שפירים גדל ב-150% בין 1958 (1,300 מלמ"ש) ל- 1985 (2,000 מלמ"ש), דבר שגרם לדלדול חריף של מי התהום. בתגובה לכך יזמה הממשלה בשנות השמונים תוכנית מקיפה לטיפול בשפכים לצורך הסבתם למי קולחין לשימוש חקלאי. תוכנית זו הצליחה להוריד באופן הדרגתי את היקף השאיבה של המים השפירים בחזרה ל-1,500 מלמ"ש, אולם המשך גידול האוכלוסיה, העליה ברמת החיים והירידה בהיקף המשקעים אילצו את הממשלה בסוף שנות התשעים להכריז על תוכנית מקיפה נוספת להצלת משק המים, הפעם באמצעות התפלה מאסיבית של מי ים.

המחסור במים מאלץ את ישראל להסתמך על מזון מיובא המספק כ-80% מהתצרוכת הקלורית של תושביה (נכון לשנת 2000; Shuval 2007: 136). על מנת לאפשר מבחינה תיאורטית משק מזון אוטארקי, מדינה זקוקה ל- 1,000 מ"ק מים לנפש בשנה (הממוצע העולמי עומד על 1,700). לישראל יש נכון לשנת 2000 כ- 250 מ"ק לנפש בשנה בלבד (ולפלסטינים – 80; OECD 2010: 15-6). לפיכך המזון המיובא לישראל כולל גידולים הדורשים כמויות גדולות של מים כמו דגנים, קטניות, סוכר, שמן, אורז, תירס, בשר, פירות ומזון לבעלי-חיים (Shuval 2007: 136; משרד החקלאות 2010: 55). בניגוד לכל הגידולים הללו, מספיקה כמות קטנה יחסית של מים (25 מ"ק לנפש בשנה) כדי לגדל ירקות טריים בהיקף הצריכה של תושב ממוצע (Shuval 2007: 136). מסיבה זו המגזר החקלאי מסוגל לספק לשוק המקומי תוצרת שופעת של ירקות טריים.

על אף התלות של המשק הישראלי בכמויות גדולות של מזון מיובא, המגזר החקלאי המקומי מצליח במקביל לשווק נתח נכבד מהתוצרת שלו לשווקים בחו"ל. כ-25% מהתוצר החקלאי (המהווים כ-50% מתוצר החקלאות הצמחית) מיוצא לשווקים בחו"ל (בעיקר לאירופה; משרד החקלאות 2010: 55).

בספרות המחקרית קיים עיסוק נרחב בקשר ההדוק שבין סחר במזון לצריכת מים (למשל Shuval 2007). כמות המים הכוללת שהושקעה בתהליך ייצור המזון מכונה 'מים וירטואליים' (משום שהם אינם בולטים לעין כאשר מתבוננים על התוצר הסופי בלבד). במונחים אלה ישראל היא יבואנית גדולה של מים וירטואליים, שכן במזון שהיא מייבאת מדי שנה גלומים מעל 750 מ"ק מים לנפש בשנה. בנוסף לכך ניתן לאמר שהמגזר החקלאי מייצא מים וירטואליים הגלומים במזון המשווק לחו"ל. לפי מחקרים שונים היקף המים המיוצאים דרך התוצרת החקלאית עומד על 250-300 מלמ"ש (כ-25% מכלל צריכת המים בחקלאות) – כמות זהה למים שהותפלו ב-2010 במתקני ההתפלה המרכזיים באשקלון, פלמחים וחדרה. גם אם ניקח בחשבון שחלק מהמים השפירים שמשמשים להשקיית הגידולים הללו מצליחים לחלחל בחזרה לאוגר הטבעי, ושחלק ממי ההשקיה של הגידולים הללו הם מי קולחין שאינם ראויים לשתיה, בכל זאת מדובר על צריכה של כמות משמעותית של מים שפירים שמחייבת לייצר במקומם מים מותפלים בעלות כלכלית וסביבתית גבוהה.

תוכנית אב ארוכת הטווח של רשות המים

בימים אלו שוקדת רשות המים על הכנת תוכנית אב ארצית למשק המים לארבעת העשורים הבאים (עד שנת 2050). הכנת התוכנית נמצאת עדיין בשלבי כתיבה, אך מטיוטת המסמך ניתן להבחין בבירור בקווי המתאר המרכזיים (רשות המים 2010[ב]). במוקד התוכנית עומד שינוי משמעותי בגודל האוכלוסיה שצורכת את המים השפירים שמיוצרים בישראל – הן האוכלוסיה הישראלית שצפויה לגדול מ-7.6 מיליון בשנת 2010 ל-15.6 מיליון עד שנת 2050 (גידול של 105%), והן האוכלוסיה הירדנית והפלסטינית שישראל מספקת להן חלק מהמים השפירים שהן צורכות. כתוצאה מהגידול הדמוגרפי בשלושת המדינות הביקוש הכולל למים שפירים המיוצרים בישראל צפוי לעלות מ-1,500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-2,500 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 66%). במקביל, היצע המים השפירים הטבעיים צפוי לרדת מ-1,200 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,020 מלמ"ש בשנת 2050 (הפחתה של 15%) כתוצאה משינוי אקלים, ירידה צפויה באיכות המים כתוצאה משאיבת-יתר והמלחת בארות וכן כתוצאה מתהליכי עיור ופירבור. את הפער העצום הזה בין הביקוש להיצע ממליצה רשות המים לספק באמצעות הרחבה מאסיבית של היקף ההתפלה, מ-300 מלמ"ש בשנת 2010 ל-1,600 מלמ"ש בשנת 2050 (גידול של 433%; שם: 19,23). המשמעות של המלצה זו היא שבשנת 2050 רוב משק המים השפירים יבוסס על מים מותפלים (כ- 60%), בעוד שהמים השפירים הטבעיים יספקו רק כ- 40% מהביקוש. על אף שהאוכלוסיה צפויה לגדול במעל 100%, הביקוש למים שפירים צפוי לגדול רק ב-66% הודות לצמצום הביקוש לצריכה פרטית וציבורית (ירידה של 5% לנפש), עליה מתונה מאוד (20%) בביקוש של המגזר התעשייתי למים שפירים, וירידה במכסת המים השפירים שיוקצו לחקלאות מ-500 מלמ"ש בשנת 2010 ל-350 מלמ"ש בשנת 2050 (ירידה של 30%).

מקורות:

משרד החקלאות ופיתוח הכפר. 2010. אסטרטגיה לפיתוח בר קיימא במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. זמין בכתובת: http://www.moag.gov.il/NR/exeres/BBD724DB-9A9C-4FC2-9850-FE2F2A5B5376,frameless.htm?NRMODE=Published [תאריך גישה אחרון: מאי 10, 2011].

מקור – UN World Population Prospects: The 2010 Revision.

יש ארגון שנקרא הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה. מדיניות האנרגיה של כל המדינות מסתמכת על הדו"חות והתחזיות שלהם. הנה התחזיות שלהם מהעשור האחרון לתפוקת נפט:

Source: International Energy Agency annual World Energy Outlook, 2000-2010

יש שני דברים להגיד על הגרף הזה שעבדכם הנאמן הכין:

1. מזהים את המגמה? אני מעריך שהתחזיות הבאות יראו ככה:

2. חבל על הכסף שמבזבזים על המוסד המושחת הזה שלא עומד בלחץ של הממונים עליו וצובע את העתיד בורוד, תוך שהוא מתכחש באופן קבוע לעבודה מקצועית של גיאולוגים בלתי-תלויים שחזו בהצלחה את שיא תפוקת הנפט (אף על פי שלאט לאט הוא נאלץ להתיישר על פיהם).

האם יש קשר בין נפט לצמיחה כלכלית?

אנחנו יודעים שבכל פעם שמחיר הנפט עולה בחדות, העולם חווה מיתון כלכלי:

מקור

דרך אחרת להסתכל על זה היא להשוות את הצמיחה הגלובלית בתפוקת נפט לצמיחה הגלובלית (הריאלית) בתמ"ג:

מקור

ובכלל, מעניין לראות (אני לפחות הופתעתי) שהצמיחה הכלכלית בכל העולם נמצאת במגמת ירידה כבר כמה עשרות שנים:

מקור

אין כאן הוכחה של סיבתיות – ברור שירידה בתמ"ג מקטינה גם היא את הביקושים לנפט, ולא רק להיפך. אבל מי שמבסס די טוב את הסיבתיות בין מחיר הנפט לצמיחה כלכלית הוא הכלכלן ג'יימס המילטון. הנייר האחרון שלו בנושא נמצא כאן.

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט אורח בבלוג של יוסי גורביץ, 'החברים של ג'ורג".

אחד הקישורים בפוסט היה לכתבה באנגלית של ה'דר-שפיגל' על הדו"ח של הצבא הגרמני על שיא תפוקת הנפט משנה שעברה. לפני יומיים נודע לי שהגרמנים שחררו לתקשורת את הדו"ח המקורי מתורגם באופן מלא לאנגלית.

עדיין לא יצא לי לקרוא את כולו, אבל אני חושב שסיכום הדו"ח מביע היטב גם את המסר שניסיתי להעביר בפוסט וגם את דעותי על מרבית התגובות לפוסט (ההדגשה שלי):

Gaining an illustrative picture of a subject is very much a matter of habit. When considering the consequences of peak oil, no everyday experiences and only few historical parallels are at hand. It is therefore difficult to imagine how significant the effects of being gradually deprived of one of our civilisation’s most important energy sources will be. Psychological barriers cause indisputable facts to be blanked out and lead to almost instinctively refusing to look into this difficult subject in detail.

Peak oil, however, is unavoidable. This study shows the existence of a very serious risk that a global transformation of economic and social structures, triggered by a long-term shortage of important raw materials, will not take place without frictions regarding security policy. The disintegration of complex economic systems and their interdependent infrastructures has immediate and in some cases profound effects on many areas of life, particularly in industrialised countries.

(p. 91)

שני דברים משמעותיים מאוד קרו בסוף השבוע הזה. עם כל הכבוד למחאה החברתית בישראל, אחת משלושת חברות דירוג האשראי הגדולות בעולם, S&P, הורידה לראשונה בהיסטוריה את דירוג האשראי של ארה"ב. בצד השני של הביצה, גרמניה הודיעה שהיא לא תגבה לבדה את קרן החילוץ האירופאית, ה-EFSF, בכל הנוגע למשבר החוב האיטלקי. שני האירועים האלה מתרחשים לאחר שבוע של ירידות חדות בבורסות בעולם, על רקע משברי החוב המעמיקים בארה"ב ובאירופה.

העולם סביבנו משתנה בקצב מהיר, ואנחנו צריכים סוג חדש של שיח. יש לי סימפטיה רבה להפגנות המחאה בכל רחבי הארץ, ואני מסכים עם רוב הטענות שמושמעות שם כלפי הממשלה. אבל אנחנו מנהלים את המאבק של אתמול, בזמן שהעולם כפי שאנו מכירים אותו משתנה לנגד עינינו. השינוי הפרדיגמטי הכי גדול בהיסטוריה הכלכלית מאז היווסדות הדיסציפלינה הזאת מתקרב אלינו כמו צונאמי חזק ושקט, וכדאי להפנות אליו מבט לפני שהוא שוטף אותנו. הוא בדרך, ואנחנו, עם הגב לים, עסוקים בצרות הפנימיות שלנו.

המציאות היא קשה וכואבת. הכלכלה העולמית לא מצליחה לצמוח יותר. ובלי צמיחה, החובות העצומים שהמדינות ה"עשירות" העמיסו על עצמן רק הולכים ומכבידים. עד היום כל משבר כלכלי נפתר בכך שהצמיחה הכלכלית שבה למסלולה, והחובות שולמו בקלות יחסית. הפעם זה לא קורה יותר, ולא במקרה, שהרי בלי אנרגיה זולה אי אפשר לצמוח. הבלוג הזה מנסה כבר כמה שנים לחשוף את הקוראים הישראליים למציאות הזו.

עולם בלי צמיחה כלכלית הוא עולם מסוג חדש. זה עולם שגם מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית מעולם לא התנסתה בו. אנחנו בישראל, כמו בשאר העולם, עומדים משתאים מול הבעיות הכלכליות ששום כלי (ריבית אפסית, תמריצים כלכליים, תוכניות חילוץ) לא מצליח לפתור. בעולם כזה שום דבר אינו צריך להילקח יותר כמובן מאליו, למעט מוצרים בעלי ערך אמיתי שבאמת תורמים לרווחה – מזון, מים, אנרגיה וחומרי גלם. מניות, אגרות חוב ונגזרות הם כלים פיננסיים שלא בהכרח ישיגו ביצועים גבוהים בעולם ללא צמיחה. גם הכסף שלנו בנוי על ציפיה לצמיחה עתידית, ואפשר בהחלט לצפות לשינויים משמעותיים באופן שבו אנו מבינים את המושג הזה (רמז: חזרה של הזהב לבימה המרכזית).

הטלטלות שנראה בזמן הקרוב בשווקים יגרמו בסבירות גבוהה לצניחה חדה במחירי האנרגיה, מתוך חשש למשבר כלכלי עולמי שיגרום לירידה משמעותית בביקושים. חשוב להבין שירידת המחיר הזאת, אם תתרחש, תהיה זמנית בלבד בגלל שלא יהיה שום שינוי ממשי בפוטנציאל ההפקה הגלובלי שאינו מצליח לגדול.

הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חוכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: Sapere aude! אמץ את האומץ להשתמש בשכלך.

עמנואל קאנט, 1784 ("מהי הנאורות").

—

הוא: מדליק שידור ישיר מ- ynet. שומעים את ראשי אגודות הסטודנטים מלהגים על מאבק הדיור.

אני: מצחיק שיש להם פתאום כל כך הרבה מה להגיד, עד שהבחורה הזו לא הקימה את האוהל שלה לא שמענו מהם כלום על זה.

הוא: כן, ככה זה. האמת, אני קצת חצוי עם עצמי לגבי המאבק הזה (אפילו שיש לי אוהל ברוטשילד). מצד אחד טוב שממקדים את הדיון, אבל בפועל זה הרבה יותר רחב מזה. הייתי שמח אם זה היה מאבק הרבה יותר רחב.

אני: על הסיבות העמוקות שמאחורי עליית המחירים בכל העולם לא ידברו במאהל, וגם לא נשמע על זה בשיח בציבורי בשנים הקרובות.

הוא: למה אתה מתכוון?

אני: תראה, לכל עליית מחירים אפשר למצוא הרבה סיבות (במיוחד בנושא הדיור), אבל יש שני גורמים שמשותפים לכולם, ולא קביל פוליטית לדבר עליהם. הראשון הוא השילוב הקטלני של דילול משאבים, גידול אוכלוסיה, גידול בצריכה, diminishing returns על התייעלות טכנולוגית. אי אפשר להגדיל עד אינסוף את המשאבים שאחנו צורכים אם הם סופיים, ואי אפשר לצפות שמחירים שלהם לא יעלו עם הזמן (המחיר הוא בסך הכל מנגנון חלוקה של כמות מוגבלת של משאבים ליותר מדי אנשים שרוצים יותר ממה שיש).

הוא: אוי נו באמת. זה הכי קל – להאשים את עליית מחירי הדלק בכך שאין מספיק נפט. בחייך.

אני: אבל מה לעשות שזאת המציאות? בטווח הארוך, שום דבר שהממשלה תעשה לא תצליח לשנות זה שנצטרך להסתדר עם פחות, ופשוט יהיה יותר יקר לנסוע ממקום למקום. או לקנות אוכל.

הוא: תמיד אפשר למצוא תחליפים. אנחנו מין ששורד ומוצא פתרונות. לא מקבל את הטיעון שלך ששם שורש הבעיה. הבעיה נמצאת אצל בני אדם, הכל זה בידי בני אדם. גם הכלכלה הוא תוצר אנושי.

אני: אתה יוצא מתוך אקסיומה שלפיה אנחנו נצליח תמיד להתגבר על כל בעיה באמצעות טכנולוגיה. זה לא קצת נאיבי מצדך? אתה מחשיב את עצמך כחלק מהשמאל הביקורתי. אולי כדאי שתסכים להעמיד למבחן את האקסיומה הזו?

הוא: אני לא מאמין בקידמה ולא באוטופיה. אבל אין אמת אחת, כחוקר ממדעי הרוח אני יכול לאמר לך שכל סיפור אני יכול לספר באלף דרכים שונות. זאת הבחירה שלי איך לספר אותו. וזה בדיוק אותו דבר בכלכלה.

אני: אז אתה טוען שאין שום דבר חומרי שיכול להשפיע על הכלכלה?

הוא: לא.

אני: למשל אם אני ואתה נמצאים על אי בודד. ויש רק כיכר לחם אחת. זה לא ישפיע על ערך הלחם?

הוא: אבל זאת לא המציאות. דוגמא לא לעניין.

אני: מה ההבדל?

הוא: כל דבר בעולם הוא תוצר של איך שאנחנו תופסים אותו. זאת התנערות מאחריות כשהפוליטיקאים מאשימים גורמים חיצוניים בבעיות, במקום לפתור אותם.

אני: ומה קורה אם יש בעיה שהם לא מסוגלים לפתור?

הוא: שיפתרו אותה. לא מעניינים אותי התירוצים שלהם.

אני: אתה כמו ילד קטן שדורש מההורים שלו משהו שהם לא מסוגלים לספק לו (טיול לירח?) ולא מוכן להקשיב לנימוקים שלהם למה אתה לא יכולה לקבל את זה.

הוא: מאיפה אתה בכלל יודע שבאמת יש בעיות כאלה?

אני: אני חוקר את הנושא באובססיביות כבר כמה שנים. ואיך אתה יודע שאין בעיות כאלה?

הוא: אני לא. איך אני יכול לדעת? אתה יודע שיש המון מדענים שגם אומרים שאין התחממות גלובלית. אז ברור שאני לא יכול לגבש דעה. מה, אני מדען? חוץ מזה, אצלכם נוטים להעדיף את הסביבה על פני אנשים. ואני חושב שזה פסול.

אני: אני מניח שגם לא גיבשת דעה לגבי האם כדור הארץ עגול, אם הוא מסתובב סביב השמש, ואם המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם השניה באמת התרחשו. אגב, הגורם השני לעליית מחירים זה הדפסת כסף.

—

מדהימה אותי לפעמים האטימות של הפוסט-מודרניסטים כלפי המציאות (כן, יש דבר כזה; ולא, היא לא קשורה לתופעות חברתיות). גישות ביקורתיות בסוציולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה וספרות עשו דברים מדהימים במאה השנים האחרונות במגוון אדיר של תחומים. הן העמידו בסימן שאלה תופעות חברתיות שנלקחו לפני כן כמובנות מאליהן. אתניות וגזע, מגדר, מעמד, לאום ודת  - כשמראים שכל הקטגוריות האלה הן יצירות אנושיות, קל הרבה יותר לחשוף אותן לאור השמש ולהצביע על מבני הכוח, הניצול והריבוד שהן משרתות. בדרך כלל המניעים לעשות את זה הם 1. זה כיף ומאתגר אינטלקטואלית, ו-2. זה הומניסטי. זה מאפשר לאנשים מדוכאים להרים ראש, לקבל ולדרוש זכויות שוות, אוטונומיה, חירות. זה מאפשר לאנשים שטוב להם יחסית בחיים להילחם בשביל אחרים שפחות טוב להם. אני תומך נלהב של חשיבה ביקורתית בדיוק מהסיבות האלה.

אבל לחשוב שהתשתית החומרית לחברה שלנו גם היא הבניה חברתית זו פשוט כסלות. זאת מחשבה מפונקת, של אנשים שמעולם לא עצרו להרהר מאיפה ובאיזה מחיר אקולוגי מגיעים כל החומרים שמאפשרים את החיים הנוחים והמרופדים שלהם (הכי הרבה שהם נדדו במחשבות שלהם זה על האנשים שמייצרים להם את המוצרים האלה בסדנאות יזע). לא להבין שמחיר נקבע באמצעות היצע וביקוש, לחשוב שאין שום דבר בעולם הזה שההומו ספיאנס לא יכול לשלוט ולהתגבר עליו – זו כבר יוהרה דוגמטית.